יוסי סוכרי / מתחת למקום

קיץ 1982

בקיץ 1982 הייתי ילדה בת עשר. הטלוויזיה בסלון לא הפסיקה לשדר את המלחמה – או, כפי שחלק נוהגים לכנות אותה, "מבצע שלום הגליל". חריקת זחלים של טנקים בשדות זרים, צרורות ירי, שמות של יישובים שלא שמעתי עליהם קודם, ובסוף כל מהדורה – השמות. המלחמה ההיא חילחלה לכל הווייתי. היא עיצבה את השקפת עולמי, האישית והפוליטית, הרבה לפני שידעתי שיש לי כזו.

ובאותו קיץ ממש, לא רחוק מבית ילדותי, ירד צעיר אחד במדרגות אל מועדון לילה בתל אביב. הוא לבש סגול, אולי ורוד, ופניו היו מאופרות בכבדות, כיאה לתקופה. המלחמה שלו הייתה עולם אחר: עולם חיצוני, שלא נגע במרחב האישי שלו. ואולי נגע, ודווקא משום כך היה צריך לרדת מתחת לאדמה כדי להתנתק ממנו.

הצעיר הזה הוא המספר של מתחת למקום, הרומן השביעי של יוסי סוכרי. הוא מדבר בגוף ראשון, שמו אינו ידוע לקורא וסיפורו נמתח מפתיחת מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 ועד 1984. בדרך הוא עובר דרך כמה אירועים שחקוקים עד היום בזיכרון הישראלי.

כשראיינתי את יוסי סוכרי לפני כמה שנים בתוכנית שלי, "היTרבות", הוא דיבר ארוכות על מועדון הפינגווין ועל המוסיקה של אותן שנים, הסצנה, הלבוש. האם המספר בלי שם הוא סוכרי הצעיר? זה לא ודאי וחד משמעי. אבל כשקראתי את הרומן, שמעתי שוב את הקול שלו מהאולפן.

ורוד, סגול וחאקי

המספר של מתחת למקום חובב בגדים זועקים – אדום, סגול, ורוד – ומוסיקה טובה (הפלייליסט מחכה בסוף), שאותה הוא רוקד במועדון P, מועדון הפינגווין המיתולוגי שנפתח באותה שנה ממש. במדינה שלבשה באותם ימים חאקי וירוק זית, הורוד שלו הוא כמעט הצהרה.

הוא גם סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, כרוך אחרי כתביו של היידגר, וכותב לסטודנטים אחרים את עבודותיהם תמורת תשלום. יש משהו מבריק בפרט הקטן הזה: סטודנט לפילוסופיה כשמלחמה יזומה מתרחשת במדינה, מתלבט בשאלת מוסריות המעשה. המחשבה שלו שייכת למי שמשלם. הגוף שלו שייך לרחבה.

במועדון הוא פוגש בחורה, כריסי, ונסחף אחר המשיכה שלו אליה, אולי לאהבה. בעקבותיה הוא מגיע למועדון יום אחר יום, לבוש בבגדיו הצבעוניים. המועדון, המוסיקה, כריסי והיידגר – אלה ארבעת העמודים שעליהם עומדים חייו. הוא הולך ברחובות תל אביב כשכריסי ממלאת את כל מחשבותיו וחושיו, והיציאה מהמועדון החוצה היא בשבילו כמו "חזרה לישראל". הרגליים מהלכות על המדרכה, אבל עצם הווייתו נשארת שם, מתחת למקום.

כבר בעמוד השביעי הוא מסביר לנו מהו הדבר שמושך אותו לשם:

"ראיתי לשניות אחדות בבהירות שאין עליונה ממנה שאין הלימה בין מרחב הנפש שלנו ובין קוצרם של החיים" (עמ' 7).

היידגר על רחבת הריקודים

סוכרי מזכיר את מרטין היידגר פעמים רבות, לא רק ברומן הזה, ואני משוכנעת שהוא מפתח למהותו – של המספר, של יוסי סוכרי ושל הרומן. לכן כמה מילים על הפילוסוף השנוי במחלוקת, במיוחד עבורנו, היהודים:
היידגר הצטרף למפלגה הנאצית ב־1933, כשמונה לרקטור אוניברסיטת פרייבורג, ומעולם לא הביע על כך חרטה. ובכל זאת, הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר שהיו לפילוסופיה המערבית במאה העשרים.

עבודתו החשובה ביותר נקראת הוויה וזמן, ואלה בדיוק שני הנושאים שסוכרי עוסק בהם כאן. בפשטות המירבית: היידגר מבחין בין "יש", כל דבר קונקרטי שקיים, לבין "הוויה", מה שמאפשר ל"יש" להיות. לטענתו, מאז אפלטון הפילוסופיה עסקה ב"ישים" ושכחה את שאלת ההוויה עצמה. האדם הוא הישות היחידה שיכולה לשאול עליה, והיידגר קורא לקיום הייחודי שלו Dasein – "היות־שם". קיום שתמיד נמצא במקום מסוים, בזמן מסוים, בתוך עולם שלא בחר.

כאן מתברר השם של הרומן. אם האדם הוא "היות־שם", המספר של סוכרי בוחר להיות מתחת לשם. והעברית מוסיפה עוד שכבה: "המקום" הוא גם כינוי לאלוהים. מתחת למקום פירושו מתחת לאדמה, מתחת למדינה, ואולי גם מתחת לעינו של האל.

היידגר מתאר את מה שהוא מכנה das Man – "הם". רוב הזמן אנחנו חיים כמו ש"עושים", חושבים מה ש"חושבים", מרגישים מה ש"מרגישים". ב־1982 ה"הם" הישראלי לבש חאקי, והמספר לובש סגול. אבל כאן מסתתרת אירוניה: היידגר עצמו היה רואה במועדון דווקא בריחה. הוא מתאר מצב של "נפילה", שבו האדם נבלע בבידור, בפטפוט ובסקרנות הרגעית, רק כדי לא לעמוד מול קיומו. המילה מזכירה גם את הנפילה של אלבר קאמי, אבל אצל קאמי הנפילה מוסרית: ז'אן־בטיסט קלמנס שומע בלילה אישה נופלת לנהר הסן, וממשיך ללכת. גם המספר של סוכרי שומע, ולא עוצר. אז מה המועדון שלו: מרד ב"הם", או "הם" אחר, מאופר יותר? סוכרי לא מכריע, וטוב שכך.

ויש גם הזמן. משום שהאדם סופי ונע בהכרח לקראת סופו, היידגר טוען שרק מי שמכיר בסופיות שלו יכול לחיות באמת. המשפט מעמוד 7, על הפער בין מרחב הנפש לקוצר החיים, הוא כמעט היידגר טהור. והפרדוקס צורב: בחוץ מתים חיילים בני גילו, והוא טרוד במוות כרעיון, כשאלה, בזמן שהמוות הממשי עובר לידו במהדורת החדשות.

הפילוסופיה הזו הזינה את האקזיסטנציאליזם, ואחר כך את הפוסטמודרניזם ואת הדקונסטרוקציה. סוכרי אוהב להתל בפילוסופיה הקיומית גם ברומנים הקודמים שלו, אבל כאן היא לא קישוט. היא הרצפה שעליה רוקדים.

מוריה

חיילים מתים, מתרחש אסון צור הראשון, ולכאורה כלום לא מזיז למספר שלנו. הוא כרוך אחרי כריסי, שמסתבר ששמה האמיתי הוא מוריה.

קשה שלא לעצור על השם הזה. ארץ המוריה היא המקום שבו התרחש אחד האירועים המכוננים של התרבות היהודית – עקדת יצחק. הר המוריה הוא גם המקום שבו נבנה בית המקדש. והעקדה, בתרבות הישראלית, מזמן הפסיקה להיות רק סיפור מקראי. מחיים גורי ועד יהודה עמיחי, השירה העברית חזרה אליה שוב ושוב, כדי לדבר על הבנים שנשלחים למלחמה ולא תמיד חוזרים.

והנה המספר, שמתחמק מן המזבח הלאומי בכל כוחו, מתאהב באישה ששמה הוא מקום העקדה. אצל סוכרי שמות אינם מקריים. אולי המקום מוצא אותנו גם כשאנחנו בורחים ממנו, ואולי הוא פשוט מחכה לנו שם, על רחבת הריקודים, במכנסי עור ובאיפור כבד.

ויש דניאל. הוא נשלח ללבנון וחוזר משם כאוב וכועס. אם המספר הוא מי שירד מתחת למקום, דניאל הוא מי שעלה אל המזבח וירד ממנו חי, אבל לא שלם. הוא הקול של ה"בחוץ" בתוך הספר, התזכורת שהמלחמה אינה רק רעש רקע מהמקלט.

סברה ושתילה, ומה שהיידגר לא אמר

בספטמבר 1982, מתרחש אירוע שמצליח לנער את המספר מן השרעפים שלו: הטבח בסברה ושתילה. הפעם זה לא מוות של חיילים, אלא שאלה מוסרית, ודווקא היא מוציאה אותו מתחת לאדמה אל הרחוב, להפגין.
בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו בירושלים. וברקע מהדהד נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז מעצרת הבחירות של 1981, שהפך לסמל של השסע בחברה הישראלית. השסע הזה מגיע עד פתח המועדון: בכניסה, מתחת למקום, עוצר המאבטח את המספר ואת חבריו ומכנה אותם צ'חצ'חים.

המספר של סוכרי שתק חודשים ארוכים מול המלחמה, עד שסברה ושתילה שברו את השתיקה. למורה הרוחני שלו זה מעולם לא קרה. בקיץ 1967 עלה המשורר פאול צלאן, שהוריו נרצחו בשואה, אל הבקתה של היידגר ביער השחור, בכפר טודטנאוברג. הוא חתם בספר האורחים, שתה מהבאר שליד הבקתה, וקיווה לשמוע מהפילוסוף מילה אחת על מה שקרה. המילה לא נאמרה. מהביקור נותר שיר שנקרא על שם המקום, ותקווה שמעולם לא נתממה. אולי זה ההבדל בין מי שקורא את היידגר לבין מי שכתב אותו.

ובכל זאת, אחרי ההפגנה, הוא חוזר למועדון:

"לא ויתרתי על ההליכה למועדון, שככל שאנשים ראו בו מקום שחותר תחת הערכים הלאומיים או שהרוקדת המרכזית שבו היא רוח הניהיליזם, כך חשבתי מחוייבות גדולה יותר להגיע אליו בכל לילה" (עמ' 98).

"מחוייבות". הריקוד כבר אינו בריחה. הוא עמדה.

כשהחוץ יורד במדרגות

בנובמבר 1983 מתרחש אסון צור השני, והפעם הבשורה חודרת גם למועדון. המרחב שנבנה כדי להשאיר את העולם בחוץ מגלה שהעולם יודע לרדת במדרגות.

1984. צה"ל עדיין שקוע בבוץ הלבנוני, אבל במועדון P משהו משתנה. סגנון המוסיקה מתחלף, והלבוש עובר משחור לבגדים שמחים. הפוסט־פאנק פונה מקום לפופ של אמצע שנות השמונים, והעולם, לפחות על רחבת הריקודים, מחליט לחייך.

ללבוש יש משמעות, גם עבור המספר וגם עבור סוכרי. ויויאן וסטווד, חלוצת הפאנק והגל החדש שעיצבה גם לסקס פיסטולז, הפכה סיכת ביטחון וחולצה קרועה להצהרה, ולאורך חייה השתמשה במסלולי האופנה כבבמה למחאה. המספר מדגיש שהוא לובש חליפה שלה. אצלה בגד הוא מחאה, ואצלו בגד הוא דרך להיות לא־חייל.

להיות זר

ואז מגיעה הצעה לעבוד באיטליה:

"ההצעה הזו ערערה אותי… ראיתי בה הזדמנות נדירה לממש באופן חלק יחסית את הרצון שהיה קיים בי תדיר להיות במקום שאני ממילא אמור להרגיש בו זר ולא במקום שאני מרגיש בו כך אף שהוא אמור להיות ביתי" (עמ' 155).

לתחושה הזו יש שם אצל היידגר: Unheimlichkeit, אי־ביתיות. רגע של חרדה קיומית מגלה לאדם שהוא מעולם לא היה באמת "בבית" בעולם. שמונה שנים קודם לכן נתן לה פרויד שם דומה, "האלביתי" (Das Unheimliche): המוכר שהפך לזר, הבית שמפסיק להרגיש בית. וזה בדיוק מה שהמספר מתאר. הוא לא מחפש בית. הוא מחפש זרות כנה, כזו שלפחות לא מעמידה פנים. זר באיטליה זה מצב טבעי. זר בתל אביב זו שאלה שכואבת.

אני־אתה, אני־לז

ברומן מוזכר גם מרטין בובר וזה לא מקרי. בובר הבחין בין שני אופני קשר: "אני־לז", שבו האחר הוא חפץ, כלי או מספר, ו"אני־אתה", שבו הוא נוכחות חיה שפוגשת אותי. ובובר גם ביקר את היידגר במפורש. בספרו בעיית האדם הוא טען שה־Dasein של היידגר הוא עצמי סגור, שאין בו מקום אמיתי לאחר.

זו אולי השאלה המעניינת ביותר שהרומן מעלה. כריסי־מוריה היא "אתה" שמוציא את המספר מעצמו, או "לז" של תשוקה, דמות שהוא משליך עליה את כל מה שחסר לו? ומה עם המלחמה, שהופכת בני אדם למספרים במהדורת החדשות – האם היא לא "אני־לז" במובן הקיצוני ביותר? המספר נע בין היידגר לבובר, בין ההתכנסות בעצמו לבין הגעגוע למפגש. את התשובה הוא מקבל, כמו כל דבר אצלו, על רחבת הריקודים.

הסוף

בסוף הרומן נסגר מעגל. כריסי־מוריה, המועדון, ושיר אחד של ניקו. אבל משהו השתנה במועדון, והמספר מסביר את השינוי במשפט האחרון. משפט שמצד אחד הוא אקזיסטנציאליסטי מאוד, ומצד שני עצוב מאוד. ואולי זה בעצם אותו הדבר.

לא אצטט אותו. אבל אשאיר כאן את השאלה שהוא עונה עליה: מה קורה למי שבנה את כל הווייתו מתחת למקום, כשהוא מגלה שהמקום עצמו עמוק יותר ממנו? היידגר היה אומר שהתשובה נמצאת בזמן. סוכרי משאיר אותה לתקליטן.

ומה איתנו

קשה לקרוא את הרומן הזה בשנת 2026 ולא לקשר את השנתיים של מדינה ה"שקועה בבוץ הלבנוני" לתקופה שאנחנו חיים בה מאז שבעה באוקטובר. ההבדל ברור: את מלחמת לבנון הראשונה יזמה ישראל, ואת זו לא. ובכל זאת עולה השאלה, למה לפרסם רומן על מלחמת לבנון הראשונה דווקא עכשיו. אולי משום שהשאלה שסוכרי שואל נשארת פתוחה בדיוק כמו אז: איך מתקיימים כיחידים בתוך מלחמה של כולם. מתי מותר לרקוד, ומתי הריקוד הוא הדרך היחידה להישאר אדם. איך שומרים על ה"אתה" כשהכול סביב הופך ל"לז".

ויש גם הקיום שלנו כמדינה. "מבצע שלום הגליל" הוצג בתחילתו כמבצע מוגבל, ארבעים קילומטרים וימים ספורים, וצה"ל נשאר בלבנון עד שנת 2000. מלחמות נוטות להימשך מעבר למה שתכננו להן, והשאלה שהן משאירות אינה רק צבאית: מה הן עושות לחברה שנלחמת אותן. בובר היה שואל אם מדינה במלחמה ארוכה יכולה לשמור על ה"אתה" – כלפי האחר, כלפי אזרחיה, כלפי הבנים שהיא שולחת למוריה – או שבהדרגה הכול הופך ל"לז": למספרים, לשמות בסוף המהדורה.

אני כבר לא הילדה בת העשר מול הטלוויזיה. ובכל זאת סגרתי את הספר עם אותה שאלה ששאלתי אז, בלי מילים: איפה אנחנו עומדים – במקום, או מתחתיו?

הפלייליסט של מועדון P

סוכרי חובב מוסיקה מושבע, אני מכירה אותו ואת הטעם שלו מזמן, לכן המוסיקה היא לא מקרית, והיא משמשת קריאה כמו טקסט שני. שלושה שירים כמעט מבקשים פרשנות: Israel של סוזי אנד דה בנשיז, שיר בשם המדינה שהמספר רוקד ממנה הלאה. New Dawn Fades של ג'וי דיוויז'ן, שחר חדש שמתעמעם. ובראש הרשימה, The End בביצוע של ניקו (במקור של The Doors) – תקשיבו לו עד הסוף, אחרי שתקראו את הספר.

• • Nico, The End
  • Gary Numan, Cars
  • Grace Jones, I've Seen That Face Before (Libertango)
  • Ultravox, Dancing with Tears in My Eyes
  • Television, Venus
  • Spandau Ballet, True
  • The Rolling Stones, Angie
  • Simple Minds, Promised You A Miracle
  • Sid Vicious, My Way
  • Joy Division, Unknown Pleasures (אלבום)
  • Joy Division, New Dawn Fades
  • The Cure, Faith
  • Bauhaus, She's in Parties
  • Bauhaus, Bela Lugosi's Dead
  • Siouxsie and the Banshees, Israel
  • אריק איינשטיין, פראג
  • Ramones, Baby, I Love You
  • Tuxedomoon, What Use?
  • Sonic Youth, Confusion Is Sex (אלבום)

  ועוד במועדון שירים של: Echo & the Bunnymen, Wire, Depeche Mode, The Durutti Column, Siam, Nick Cave & The Birthday Party, Gang of Four, Wham!, Bananarama, Japan. Sex Pistols The Pretenders