ספינלונגה – האי של המתים החיים (Victoria Hislop / The Island)

יש מקומות שמגיעים אליהם כתיירת, ויש מקומות שמגיעים אליהם כקוראת. לספינלונגה הגעתי כקוראת. עוד לפני שהסירה הקטנה מפלאקה חצתה את המים הרדודים, כבר הכרתי את הרחוב הראשי של האי, את הבית שבו גרה אלני פטראקיס עם התלמיד שהדביק אותה, ואת הרגע שבו יוצאים מן המנהרה האפלה אל האור. ויקטוריה היסלופ לקחה אותי לשם הרבה לפני שהגעתי בעצמי.

פלאקה, 2001: ארוחה אחת לפני הסיפור

הרומן נפתח בהווה, בשנת 2001. אלכסיס פילדינג, בת עשרים וחמש, בעלת תואר בארכיאולוגיה, עובדת במוזיאון ויודעת על העבר של כל חרס, חוץ מהעבר של אימה. סופיה, האם, שמרה את סיפור משפחתה נעול, והסתירה אותו מילדיה כל חייה. ארוחה אחת בטברנה Lonkakis, אלכסיס יושבת עם אימה ואביה, על השולחן טרמוסלטה, צזיקי, מוסקה וכמובן ראקי, היא הרגע שבו הדלת הנעולה מתחילה לחרוק.

אלכסיס יוצאת לדרך. מחאניה להרקליון, ומשם בכביש החוף דרך חרסוניסוס ומאליה, אל פלאקה. כשהכביש מטפס, נפרש מתחתיה מפרץ כמעט עגול, ובקצהו חתיכת יבשה קטנה ועיקשת: ספינלונגה.

"Dwarfed by the landscape around it, the island stood proud of the water, the remains of a Venetian fortress clearly visible at one end, and behind it, fainter but still distinct, a series of lines mapped out; these were its streets." (עמ' 21)

בפלאקה מחכה לה פוטיני דאווארס, חברת הנעורים של אמה. היא מאכילה אותה בפרחי קישוא ממולאים, מוזגת רצינה, ואחר כך מטקסה ואוזו, ורק אז מתחילה לספר. סבתא רבא של אלכסיס חיה על האי שמול החלון. היא הייתה מצורעת. "הכול התחיל כאן, בפלאקה."

אי של מבצרים ושל גלות

ספינלונגה שוכנת מול החוף הצפוני-מזרחי של כרתים, במפרץ מיראבלו, דקות ספורות של שיט ענוג מפלאקה, על מים מנצנצים ומזמינים. הוונציאנים ביצרו אותה במאה השש-עשרה, והמבצר שלהם החזיק מעמד גם אחרי שכרתים כולה נפלה בידי העות'מאנים, עד שנכנע לבסוף בתחילת המאה השמונה-עשרה. ב-1898, כשכרתים זכתה לעצמאות, רוב התושבים הטורקים עזבו את האי, אבל אלה שעל ספינלונגה סירבו לעזוב. הם עזבו רק ב-1903, כשהאי הפך למושבה של מצורעים, וכך נשאר עד 1957.

ההיסטוריה ידעה לתת לו כינוי: "המקום של המתים החיים" (עמ' 50). אבל הרומן של היסלופ עוסק דווקא בחיים.

"…the island was shaped like a languid animal asleep on its back" (עמ' 20)
האי, בצורת חיה נינוחה הישנה על גבה.

שער דנטה

1939. אלני פטראקיס היא המורה של פלאקה, אישה שכל הכפר אוהב. היא נדבקת בצרעת מאחד מתלמידיה, ונשלחת אל מעבר למים. מן המזח נכנסים לאי דרך מנהרה ארוכה ואפלה, שקיבלה את השם "שער דנטה", אולי משום שהמעבר בה הוא מעבר בין גיהינום לגן עדן. המראה שנגלה ביציאה ממנה הפתיע את אלני, והפתיע גם אותי כשהגעתי: שביל צר, בתים צמודים, ותחושה של יום שוק בכפר, לא של בית קברות.

ירדתי מהסירה, אחרי שיט מסנוור במים הזוהרים בטורקיז, כחול, תכלת, ירוק ואיזמרגד. השמש של יולי הכתה בחומה, והאבנים של ספינלונגה נראו כמעט לבנות תחת הקרניים הלוהטות. עמדתי נרגשת מול הקשת, יודעת שאני עומדת מול שער דנטה המפורסם, הורדתי את משקפי השמש ונכנסתי אל תוך החושך. עשרה מטרים של חושך ובקצהו אור לבן. נאלצתי להגן על עיניי מן הסנוור, ועמדתי נדהמת. הכול נקי. הבתים, גם היום, נראים חדים, צנועים וקטנים, בנויים באופן מינימליסטי אך פונקציונלי. מיד נכנסתי אל הרחוב הראשי, הרחוב שיש בו חנויות, מאפייה, בתים ושער הפונה אל הים. אלמלא התיירים, היה כאן בוודאי שקט מאוד, רגוע ומזמין.

פטרוס קונטומאריס, המנהיג הנבחר של האי, ואשתו מקבלים את אלני ומראים לה את המקום. ספינלונגה של היסלופ היא מודל קטן של דמוקרטיה: יש בה בחירות, ועד, ודאגה לחלשים. אלני מבקשת לגור עם דימיטרי, התלמיד שהדביק אותה, ולוקחת אותו תחת חסותה. ביתם עומד במעלה הרחוב הראשי, במקום שבו החנויות נגמרות. פטרוס פועל להרחבת בית החולים, ודואג שבכל יום שני, רביעי ושישי יגיע רופא מאגיוס ניקולאוס, כריסטוס לפקיס. האבחנה שלו חדה: הילד יחזיק מעמד, ולאלני לא נשאר זמן רב.

האי שקם מאפרו

יום אחד מגיעה לאי קבוצה גדולה של חולים מאתונה ומהרקליון. הם נשלחים כמו עדר, חולים בצרעת וחולים מן הים, מותשים, כאילו לאיש לא אכפת מהם. רובם אנשים משכילים, ולהפתעתם, אחרי הגיהינום של בית החולים באתונה, ספינלונגה היא גן עדן. כאן הם מגלים מחדש את האנושיות שלהם.

והאי פורח. הרחוב הראשי נעשה רחוב של חנויות, ולראשונה יש לספינלונגה כלכלה משלה. האנשים עובדים, יוצרים, מחליפים סחורות, כמו קומונה קטנה ששכחה שהיא אמורה למות. נפתח בית קפה, ובו משחקים שש-בש ומתווכחים על פוליטיקה. כשקונטומאריס נחלש, פאפאדימיטריו זוכה בבחירות, והחיים ממשיכים.

"Rose from its own ashes" (עמ' 128)

ואז מגיעה המלחמה. ב-1941 הגרמנים נכנסים לאתונה, ובמאי אותה שנה פולשים לכרתים, שנשארת כבושה עד 1945. ובאירוניה מרה, המקום היחיד שנשאר חסין באמת מפני הגרמנים הוא ספינלונגה. איש לא רצה להתקרב לאי המצורעים, וכך דווקא הם היו מוגנים מן המחלה הקשה באמת: הכיבוש. הצרעת פירקה משפחות וחברויות, אבל הגרמנים עשו עבודה יעילה ממנה בהרס של כל מה שנגעו בו. בסתיו 1944 משתחררות פלאקה והרקליון, ובמאי 1945 נכנעים הגרמנים גם בחאניה. חלק מן הנערים שלחמו בכובש חוזרים לכפרים, וחלק מצטרפים לקומוניסטים, אל המלחמה הבאה.

אנה ומריה: שתי אחיות, שני גורלות

כשאלני נשלחת לאי, אנה בת שתים-עשרה ומריה בת עשר. אנה, המרדנית, מבהירה בכאב שאין לה שום כוונה לקחת על עצמה את מטלות הבית רק משום שהיא הבכורה. סבינה אנגלופולוס, השכנה, אמה של פוטיני, עושה כל שביכולתה כדי לעזור לגיורגיס, האב, ולבנות, ופוטיני מרגישה שהמשפחה שלה גדלה. השנים עוברות: אנה נישאת, ומריה, השקטה והטובה, נדבקת ונשלחת גם היא אל האי שבלע את אמה.

לאי מגיע רופא חדש, ניקולאוס קיריציס, בשנות השלושים לחייו. כשהוא שואל את מריה איך זה להיות מצורעת, היא עונה שהיא לא מרגישה שונה ממה שהרגישה לפני שנה. היא שונה רק משום שנשלחה לכאן, לספינלונגה. במשפט הזה מונח כל הספר: המחלה מכרסמת בגוף, אבל ההדרה היא שמכרסמת בזהות.

החיים לא תמיד מתקדמים לפי לוח הזמנים שאנחנו בוחרים. לפעמים הם מתעכבים, לפעמים הם מבלבלים, לפעמים הם גורמים לנו לחשוב ששכחו אותנו. אבל גם אז, הסיפור עדיין נכתב.

זה הספר של היסלופ, וזה גם האי עצמו: אנשים שממשיכים לאהוב, לקוות ולחיות, גם כשהחיים סירבו ללכת לפי התוכנית שלהם.

את הטיול היומי לספינלונגה לא אשכח. הקרבה של פלאקה לאי, ובכל זאת המרחק הגדול. הייתי שם והרגשתי הכול: את החום, הקרבה של האנשים, החולי, האהדה והחמלה אחד כלפי השני, את הדאגה, האכפתיות והרצון לעזור ולתרום לקהילה מבודדת. חייתי את אלני ואת מריה, את רחוב הקניות, ורציתי לשבת קצת בטברנה. הריח של הים, של האבנים היבשות, של צמחי המרפא ושל המבנים העתיקים, החזירו אותי אחורה, אל זמן שבו לא הייתי שם.