בלוג

ספרו של תומס סוואג', כוחו של הכלב, יצא לאור לראשונה בשנת 1967. זהו סיפורם של שני אחים בשנות העשרים של המאה שעברה, שמתאר את מערכת היחסים המורכבת ביניהם על רקע ערבות סולט לייק סיטי, יוטה, שבארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה

דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.

ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.

דבורה נגבי בחרה לכתוב את וירג'יניה וולף כרומן שצמוד לאירועים אמיתיים בחייה של הסופרת, כתבים של וולף עצמה, כתבים שנכתבו עליה.

את הספר הזה אפשר לקרוא מתוך פרספקטיבה של פייר בורדייה, הסוציולוג, שכפי הנראה מאוד השפיע על אריבון בשילוב תורת המרחב והשפעות מרקסיסטיות ויחסי הכוח במרחב (פוקו, מרקס). אפשר לנתח כל קטע, כל פסקה, כל משפט, תחת משקפיים אלו, ובכך הספר מורכב מאוד. הוא כתוב באופן מאוד רציונלי, ולכן המקטעים הרגשיים מועצמים.