זהו ספר רגיש, שחופר בנבכי נשמתו של מסיה קוזן בעל הנפש העדינה השואפת לחום אנושי ובהעדרו הוא מחליף אותו בפיתון, שידוע בחוסר החום שלו, הרי לנחשים דם קר, וכשהוא רעב הוא אוכל. זהו ספר חם ואנושי, על חוסר האנושיות, על שבריריות הקיום בעיר הגדולה, בעולם שגדל להיות קר ומנוכר.
קן פולט שם דגש מיוחד ליחס לנשים, לאונס שהיה חלק מחייהם של הגברים בתקופה זו; גברים בעלי חמלה הם הגיבורים העיקריים, והדמויות הגבריות החזקות, גם אם יפי התואר, הם אלו שצמאות דם ונקמה. אלו שרגישים לזכויות של נשים, אלו המזילים דמעות אנוש, הם הדמויות העיקריות שיביאו שלום לעולם. ויתרה מזאת, נשים חזקות, שיכולות לנהל את חייהן בעצמן, גם אם מדובר בימי הביניים, הן הנשים המובילות.
פיליפ בסון פיליפ בסון הוא סופר, תסריטאי, קולנוען, פורה וידוע בצרפת ובעולם. ספריו זכו לפרסים רבים ועיבודים לסרטים. ספרו להחליט להיפרד תורגם בישראל בשנת 2010 ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן. בשנת 2017 מתפרסם ספרו האחרון די כבר עם השקרים שלך, ספרו האישי והאוטוביוגרפי. במהלך קריאת הספר, הקורא מבין שספריו כולם הם למעשה אישיים, וכולם ממוענים, …
ספר מופלא על מסעה של הגיבורה הראשית מהמקום העלוב שבו היא חיה אל העולם הזוהר ובחזרה לאותו מקום.
הסופרת הקוסמופוליטית נוגעת בהם בחומרים המוכרים בכל ספריה: מגדר, זכויות נשים, זכויות אדם, פמיניזם, פוליטיקה, דת, מסורת מול מודרניות, אלוהים, מיסטיציזם וכמובן טורקיה כאם הגדולה. גם כאן כמו ברוב ספריה הדמות הראשית, הנשית, נעה בין שני מרחבים: בין טורקיה למקום אחר בעולם (אנגליה), בין מסורת למודרניזם. בספר הזה שאפאק מוסיפה עוד נדבך חשוב: מעמד. אבל כמו שכבר כתבתי: אני גרופי!
כל הסודות המשפחתיים, ובמשפחה פרסית אין מצב שאין סודות משפחתיים, נפתחים אט אט כמו בצל: הרבה כאב ודמעות. על גן עדן של עצי פרי שמזכירים את העבר, ניחוחות לענה ויסמין שמעוררים געגוע וכאב עצום, של אי ידיעה ושל ידיעה מפרקת. מסופר כמו סיפור אגדה.
האגם עוסק במיסטיקה, פנטזיה, רוחות רפאים, דימיון ומציאות הנפגשים לקראת סופה של העלילה, עם חיבור כל הקצוות וכל השאלות באו על פתרונן. הפשטות שבכתיבה, המינימליזם הם סוד קסמה של בננה יושימוטו והם סוחפים. גם סיפור אהבה אפשר לכתוב כל כך קצר, קולע, חם ואנושי.
ניכר שהספר שהשפיע על בנדיקט וולס בכתיבת הספר הזה היה צייד בודד הוא הלב של הסופרת קארסון מק'קאלרס, שעוסק ביתר שאת בבדידות האדם בעיירה בארצות הברית, ועל קשר של אנשים שמחפשים קרבה כדי להיחלץ מהשיממון שבא על חייהם, גם אם הם נמצאים בשולי החברה בשל היותם כושים, אלכוהוליסטים או חירשים-אילמים.
הספר הצמחונית זכה בפרס מאן בוקר בשנה הקודמת, 2016, תוך שהוא גובר על אלנה פרנטה ואורחן פאמוק. זהו ספר יוצא דופן, קצר יחסית באורכו, 169 עמודים, אך רווי באלימות שמעלה תהיות רבות, מה שבטוח שאין זה ספר על צמחונות. הספר מחולק לשלוש נובלות קצרות שהן קשורות מאוד, אך נפרדות.
לא בכדי השוו את ספרו של יוסוף אטילגן ליוליסס של ג'יימס ג'ויס או לזר של אלבר קאמי, ובכתיבה לפוקנר. כמו אצל אלבר קאמי גם יוסוף אטילגן מייחס לגיבור שלו רצח, ובכך מטשטש הגבול המוסרי ומתמקם האבסורד. זברג'ט מעיד על עצמו שהוא "לא חי ולא מת", הוא פשוט "קיים" ומתקיים.
