לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.

תחת עצי התרזה זה המקום שממנו אני בא, אונטר דן לינדן. התרזה (או עץ הטיליה) הוא שמו של עץ הגדל בעיקר במזרח אירופה, זה המקום שממנו בא יעקב. וזהו שמה של אחת השדרות הידועות ביותר רחובה הראשי ההיסטורי של ברלין, אונטר דן לינדן. התרזה מופיעה גם בתנ"ך והיא גם שם שירו של ביאליק (תרזה יפה): תִּרְזָה יָפָה וַעֲבֻתָּה עַל הַיְאֹר עוֹמֶדֶת מֻטָּה; כָּל-הַיּוֹם בַּמַּיִם צוֹפָה, חוֹשְׁבָה: מַה-יְּהֵא בְסוֹפָהּ? ונדמה שליונתן ברג יש תשובה לשאלה זו: חמלה. חמלה היא זו שתהפוך את המשפחות האומללות למאושרות

מה שמעניין הוא שסופו של ולטר בנימין דומה לסופה של מרסה רודורדה. שניהם הפכו לפליטים. גם בנימין וגם רודורדה מגיעים לצרפת ובסופו של דבר גם לספרד. שם, בנימין מתאבד.

מטרתה של סלימאני לא ברורה באופן ממשי, הנושאים שהיא מטפלת בהם הם סמויים, מעין משל: היא מטפלת בגזענות, סקסיזם, אימהות בעידן המודרני שצריכות לשלב בין עבודה אינטנסיבית ואימהות ואחזקת הבית מבלי להרגיש רגשות אשמה על הזנחה של אחד מהפרמטרים, שהות של בלתי חוקיים והיחס של מעסיקים אליהם, החיים בעיר הגדולה וכמובן מגוון של נושאים הנוגעים בבריאות נפשית.