מאת: אורנה ליברמן
מקס קלינגר (1857-1920) היה אמן גרמני אדיר, פורה ומגוון, גרפיקאי, מדפיס, מאייר, צייר, פסל, מעצב, תיאורטיקן, ממייסדי הסימבוליזם של ארצו. מקס קלינגר היה אחד האמנים המפתיעים ביותר בדורו ואי אפשר לכולאו בהגדרה אחת בלבד. סימבוליסט, כן, אך הרבה יותר מכך. קלינגר היה חוליה מקשרת בין הרומנטיזם לאקספרסיוניזם, בין הסימבוליזם לסוריאליזם. בין מעריציו, לאחר מותו, נמנו, לא פחות ולא יותר, מאשר ג'ורג'ו דה קיריקו, מקס ארנסט וסלבדור דאלי, רשימה חלקית בלבד.קלינגר חיבר בין קלסיציזם למודרניזם, בין מסורת למהפכנות, בין לאומיות לקוסמופוליטיות. בגרמניה ואף מחוצה לה סגדו לו בחייו כמו למיכלאנג'לו ולליאונרדו דה וינצ'י, כמו לווגנר ולבטהובן.
קלינגר היה חסיד של בטהובן, ברהמס, מאהלר, שומאן, ליסט ווגנר. הוא עצמו היה מוזיקולוג ופסנתרן. משאת נפשו הייתה לאחד אמנויות שונות – מוזיקה, שירה, הדפס, ציור, פיסול, אדריכלות, תיאטרון – ב"יצירה טוטלית". קלינגר העריץ את ריכרד וגנר, שבאופרות שלו ראה מודל של הגשמת איחוד האמנויות, ותכנן לפסל את דמותו אך המיזם לא יצא לפועל. לעומת זאת, פיסל את ליסט ובטהובן והקדיש סדרת תחריטים ליצירות של ברהמס.
ברהמס פנטזיה
מקס קלינגר העריץ את יוהנס ברהמס, שהיה מבוגר ממנו בעשרים וארבע שנה, הערצה ללא סייג. מ-1894 ועד 1900 ביצע מקס קלינגר סדרה מרשימה ומרהיבה המונה ארבעים ואחד תחריטים, לפי שש פרטיטורות של מלחינו האהוב.
התחריטים של אמן ההדפס קלינגר משלימים את קטעי המוזיקה של הקומפוזיטור ברהמס תוך שהם משלבים את שתי האמנויות זו בזו. הצופה שומע את המוזיקה ומתבונן בתמונות בעת ובעונה אחת. כל חושיו ערים ודמיונו פעיל.
"ברהמס פנטזיה" Brahmsphantasie
פנטזיות של קלינגר על יצירות של ברהמס, נחשבות בעיני המבקרים המומחים כיצירת מופת ייחודית. תחריטיו של קלינגר לא מאיירים את המוזיקה כי אם מנהלים אתה דיאלוג ונושאים אותה אל עבר מרחב האינסוף שבו מתאחדות שתי השפות, זו הפונה אל העין וזו הפונה אל האוזן.
ההתחלה לא הייתה מעודדת במיוחד עבור קלינגר. ברהמס התייחס בספקנות רבה למיזם כשקיבל את התחריטים הראשונים, אך אט אט שינה דעתו מן הקצה אל הקצה. התלהבותו הלכה וגדלה. במשך עשרים שנה ארכה ידידותם של ברהמס וקלינגר. שנה לפני מותו של המלחין, הקדיש לידידו הצייר יצירה בשם "ארבעה שירים רציניים", Vier ernste Gesänge אותה חיבר עוד בהיותו צעיר, מחווה תחת מחווה.
מספרים שברהמס נהג לעתים לחבר מוזיקה בעודו מביט בתחריטיו של קלינגר. וכך כתב לו באחד ממכתביו: "אני רואה את המוזיקה… רישומיך סוחפים אותי, בלא יודעין, אל עולמות אחרים; אני מביט, מתבונן בהם והמוזיקה כמו ממשיכה להדהד בי בלי סוף, מבטאת כל מה שרציתי לומר, באופן ברור יותר מאשר אמרתי במוזיקה ויחד עם זאת באותו מסתורין ובאותו חזון.
לעתים אני מקנא בך שהיית מסוגל להיות כה ברור בעפרונותיך, לעתים אני שמח שאינני מסוגל להיות כה בהיר כמוך. אך, בסופו של דבר, דומני שכל סוגי האמנות משתווים זה לזה, באים לידי ביטוי באותה שפה." (1).
בביצוע סדרת התחריטים המקורית הוכיח עצמו מקס קלינגר כאמן מולטי מדיה שהקדים את זמנו. מוזיקה והדפס אך גם שירה. מדובר למעשה בשלושה מדיומים, לא רק שניים, כיוון שברהמס כתב את שש הפרטיטורות לפי שירים שנכתבו עוד קודם לכן.
אהבה ישנה
נתבונן בתחריט הראשון ב"ברהמס פנטזיה" הנקרא "אהבה ישנה":
בתחריט נראה בחור, שרוע על רצפת מרפסת, כשלפניו ערמת מכתבים שהוציא מקופסה. מכרה זהב או תיבת פנדורה?
התחריט בוצע לפי קטע מוזיקה של ברהמס שנכתב לשיר של קרל אַגוּסְט קַנְדִידוֹס Carl August Candidus, משורר גרמני שנולד ב-1817 ונפטר ב-1872.
נקרא את מילותיו של השיר במקור בגרמנית ובתרגומו לאנגלית (2):
Alte Liebe op. 72 no.1
Poem by Karl August Candidus
Es kerht die dunkle Schawlbe
Aus fernem Land zurück,
Die frommen Störche kehren
Und bringen neues Glück.
An diesem Frühlingsmorgen,
So trüb’, verhängt und warm,
Ist mir, als fänch’ ich wider
Den alten Liebesharm.
Es ist als ob mich leise
Wer auf die Schulter schlug,
Als ob ich säuseln hörte,
Wie einer Taube Flug.
Es klopft an meine Türe
und ist doch niemand draus;
Ich atme Jasmindüfte
Und habe keinen Strauß.
Es ruft mir aus der Ferne,
Ein Auge sieht mich an,
Ein alter Traum erfaßt mich
Und führt mich seine Bahn.
Old Love
The dark swallow returns
From the distant land,
The faithful storks return
And bring new happiness.
On this spring morning,
so dull, overcast and warm,
It seems as though I find again
The old love-sorrow.
It seems as though someone
lightly touched my shoulder,
As though I heard a rustle,
Like that of a dove’s flight.
There is a knock at my door,
But no one is outside;
I breathe the Jasmine scent,
yet have no bouquet.
There is a call to me from the distance,
An eye gazes at me,
An old dream takes hold of me
and leads me on its path.
נאזין לביצועה של ברנרדה פינק
Bernarda Fink:
https://www.youtube.com/watch?v=GwBxZi3QdKE
שיר זה, "אהבה ישנה", משמיע את קולו של בחור בודד, הנזכר בכאב בימים עברו ומקונן על אובדן אושרו. הסנוניות והחסידות חוזרות בבוקר אביב זה, אך, שלא כמוהן, אהבתו שלו הייתה חד פעמית. או אולי אפילו רק אשליה. זכרונות ודמיונות, צער ואושר כרוכים יחדיו.
דומה שהאפלה גוברת על האביב, הניגוד בין חזרת העונות לאובדן האהבה מחריף, אך בסוף השיר אומר הבחור שמישהו קורא לו מרחוק, עין מביטה בו וחלום ישן אוחז בו ומוביל אותו בדרכו. התחדשות צומחת מההחמצה, משהו קורה כאן. אין אף אחד אך מישהו דופק על הדלת, אין פרחים אך ריח יסמין מורגש באוויר.
ברהמס כתב את המוזיקה למילות השיר של קַנְדִידוֹס וקלינגר ביצע את התחריט לפי הפנטזיות שהתעוררו בו כשקרא את הטקסט של קַנְדִידוֹס וכשהאזין למוזיקה של ברהמס.
נתבונן שוב בתחריט. צעיר שרוע על רצפת מרפסת. מעבר לקיר, שחלקו אטום וחלקו שבכה, מתפרס נוף העיר במין הבטחה. אור וצל מחברים בין הצעיר המתבונן במכתבי העבר לבין מלאך השקוע בהם גם הוא. מבט אל פנים הבית יגלה פסנתר בחדר עם חלון, עוד הבטחה. אפשרויות רבות גלומות בפנים ובחוץ.
המילה מרפסת מורכבת מ-פס ו-סף. המרפסת היא סף הפנים, סף החוץ. גם חוץ וגם פנים, לא חוץ ולא פנים. הבחור השרוע, כפילו של מקס קלינגר, נתון, כדרכו, בין שני עולמות. רגל אחת נעולה, רגל שנייה נחלצה. חלק מהכתבים נשמטו מהתיבה, חלק אחר בתוכה. עבר והווה, או וצל, מגבלות והתעלות. המלאך מורה את הדרך.
האם תבוא גאולתו של הבחור מהמילה הכתובה, מקלידי הפסנתר, מהתמונה בדמיון שתעלה על הלוח? האם יוליך אותו המלאך וירים אותו מעבר למגבלותיו האנושיות ולכאבו הארצי? הבטה נוספת בתחריט תגלה דמיון בין תנוחות המלאך לבחור. למרות שהבחור שרוע והמלאך יושב, שניהם תומכים ביד אחת בצדי הפנים וידם השניה שמוטה באצבעות פרושות. הבעת פני שניהם מהורהרת. ללא כל ספק מצוי הבחור בחסות מלאכו המגן, כפילו המדריך, מורה הדרך.
גורלו של איש בודד
חציה הראשון של היצירה "ברהמס פנטזיה" מוקדש לגורלו של איש אחד בודד. חלק ראשון זה כולל חמישה שירים שהולחנו על ידי ברהמס ונבחרו על ידי קלינגר. השירים מביעים קשת של רגשות כשמצב רוח אחד מוביל למשנהו: זכרון אהבה אבודה, געגועים לאישה אהובה, קינה מרירה על בגידה, הרהורים על מוות, זעם על החברה. שני תחריטים תוחמים חלק זה, האחד נקרא "אקורד" והשני "העלאת דמיונות":
בתמונה הראשונה, "אקורד", נראה שוב בחור, קלינגר עצמו, מנגן בפסנתר בסלון בורגני, המרחף מעל ים סוער. צלילי הפסנתר פותחים שביל אל עולם הדמיון ומציפים את הסלון בגליו. אישה לבושה לבן, היושבת לצד הפסנתרן, פורשת ידיים כדי לחבר את שני העולמות, חוץ ופנים. טריטון ונראידה, דמויות מיתולוגיות, אל ואלה ימיים, מתחת, מהדהדים את הפסנתרן ובת לוויתו. הוא, הטריטון, נאחז בחוזקה בנבל בעוד שהיא, הנראידה, פורטת עליו בזרועות פרושות, כשברקע "אי המתים" של ארנולד בקלין. עולם הפנטזיה הופך את היוצרות: לא הגבר מנגן והאישה מקשיבה אלא האישה מנגנת והגבר מקשיב.
בתמונה השנייה, "העלאת דמיונות", הצופה חוזר אל אותה סצנה, אלא שעולם הפנטזיה תופס בה מקום נרחב יותר ומבטל את החציצה בינו לבין עולם המציאות. הטריטון נעלם, גם המוזה לבושת הלבן, והפסנתרן הנדהם מביט בנראידה העירומה הפורשת זרועותיה אל השמים, כמו לא מאמין בכוחותיו שהעלו מראות פלאיים כל כך.
מהאיש הבודד לאנושות כולה
חציה הראשון של היצירה "ברהמס פנטזיה" מוקדש, כאמור, לגורלו של איש אחד בודד אך חציה השני מתייחס לכל האנושות כולה דרך סיפורו של פרומתאוס. האם תתעלה זו מעל הסבל ותתקרב לדרגת אל? רבים הפירושים לכוונתה של היצירה הייחודית, שבה פירש ברהמס את המשוררים השונים להם כתב את המוזיקה, שבה פירש קלינגר את פירושו של ברהמס ושבה מתבקש הקורא, המאזין והצופה להביא את רשמיו שלו.
דומה שהמסר של קלינגר אופטימי למדי. האמן מודע למגבלותיו האנושיות של האדם הסובל שרק קרעים מהמוזיקה האלוהית יש באפשרותו לחטוף. אך גם אם לא יגיע לעולם לדרגתו של אל, גם אם לא יהנה מגאולה מוחלטת, יוכל תמיד ללכת בעקבותיהם של אמנים גדולים ולהביא את נדבכו שלו למגדל. לא הכול אבוד.
"ברהמס פנטזיה" משמשת, אכן, דוגמה להישג אנושי יוצא דופן. המשורר, המוזיקאי, הצייר, המתבונן, כל אחד בא ומוסיף ממד, מעשיר את תיבת האוצרות, את מכרה הזהב. ב"ברהמס פנטזיה" הנציח קלינגר את עמיתיו, חלק להם כבוד והוכיח את עצמו כאחד מאמני היצירה הטוטלית היותר גדולים של כל הזמנים.
(1) Wesleyan University, Introduction
(2) Wesleyan University, Brahmsphantasie
