דונה טארט, 1963, היא סופרת אמריקאית. כתבה את ההיסטוריה הסודית (1992), הידיד הקטן (2002). ספרה הידיד הקטן זכה בפרס סמית' והחוחית זכה בפרס פוליצר לספרות ב 2014. לא קראתי את ספריה האחרים, ולחוחית התוודעתי די באיחור, ועד שסיימתי לקרוא הספיקו לתרגם אותו לעברית (די מהר בפעם הזאת).
החוחית
שמו של הספר הוא שמו של ציור של Carel Fabritius בשם זה The Goldfinch. הציור הוא ציור שמן, יחסית קטן, בגודל של 33.5X22.8, משנת 1654. פאבריטיוס הוא צייר הולנדי, תלמידו של רמברנדט ומורהו של ורמיר. הציור אופייני לתקופה במובן הזה שהחוחית הייתה בתקופה זאת מעין חיית מחמד מתורבתת, שהרבו לגדלה בבתים. פאבריטיוס נהרג מפיצוץ שהרס את חצי העיר שבה חי, דלפט, כולל הסטודיו שבו עבד, ורוב ציוריו הושמדו. באותה שנה צייר שלושה ציורים, ביניהם החוחית, שדומה יותר בסגנונו לתלמידו – ורמיר, בעיקר בשל משחקי האור והצל.
פתחתי דווקא בכותרת, כיוון שהציור הזה הוא הגיבור הראשי של הספר, הוא המניע הראשי של העלילה והוא זה שמניע את הדמות הראשית ודמות משנית אחרת, שאף היא מניעה את העלילה (מאחורי הקלעים).
הספר נפתח כשמספר הסיפור, תאודור דקר (או ת'יאו), נמצא באמסטרדם (העיר שבה נולד ולמד פאבריטיוס עד שעבר לדלפי), הוא עזב את ניו יורק בחיפזון והוא נמצא בבית מלון, חולה מאוד, וממהר לאסוף את העיתונים. כנראה שהוא ביצע איזשהו פשע כיוון שהוא מוצא בעיתונים את מה שהוא מחפש – סרטי זירת פשע, מכוניות משטרה, עדיין אין הם יודעים את שמו וזהותו, וכנראה גם אין תיאור שלו. בהזיות של חום גבוה מאוד הוא חולם על אימו, לראשונה מזה שנים. אימו נהרגה ומותה מחלק את חייו לשניים: לפני ואחרי.. ת'יאו מאשים את עצמו במותה, למרות שהאנשים בסביבתו טוענים שלא.
אל דאגה, זהו אינו ספוילר, ואין פה כדי לפגום או לפגוע בהנאת הקורא!!!
הנראטיב חוזר אחורה בשנים, ולניו יורק, כשת'יאו בן שלוש עשרה. ביום גשום הוא אמור להגיע עם אימו לפגישה עם מנהל בית הספר, אך הגשם שלא פוסק גורם להם להסתתר מפניו והם נכנסים למוזיאון, שם מוצגת תערוכה של גדולי האמנים ההולנדים, ושם הוא גם מתאהב במבט ראשון בילדה המלווה באדם מבוגר. האם מתלהבת כשהיא רואה את הציור האהוב עליה, החוחית של פאבריטיוס. לקראת סיום הסיור, האם מבקשת לחזור לרגע לציור והוא אומר לה שיפגוש אותה ליד חנות המזכרות. לפתע הוא רואה את השומרים רצים וצועקים, ורעש נוראי מחריד את קירות המוזיאון. בין כל השברים וההריסות, העשן, הטעם הנוראי בפה, חלקי הגופות (תיאור פורנוגרפי מפורט), ילד בן 13 מחפש את אימו. הוא מגיע הביתה, מתוך הבנה רבת שנים בין הילד לאימו שאם משהו קורה – הם מגיעים מיד הביתה ושם מחכים אחד לשנייה. הדרך הביתה מתוארת בפירוט רב, תיאור נטורליסטי של הגשם הניתך, של הבגדים הרטובים, של הנעליים, של כאב הראש המחריד והחרשות הזמנית, ההליכה הזומביטית הביתה..
לאחר המתנה מורטת עצבים, ותיאור מפורט של ההמתנה, של חיפוש, צפייה בטלויזיה, שירותי הרווחה מגיעים כדי לבשר את הבשורה הנוראה מכל..
מכאן חייו מתגלגלים בעל כורחו, בלי שתהיה לו שליטה ממשית עליהם. הוא נשלח באופן זמני למשפחת חברו, משפחה שחבריה מהלכים על קצות האצבעות לידו, בגלל מצבו. משפחה ממעמד חברתי גבוה, האם אוהבת ואוספת ציורים וחפצי אמנות יקרי ערך. האב, שהיה שנים רבות בגדר נעלם גם כשהיה נמצא, היה שיכור ואף פעם לא מרוצה משום דבר, נעלם יום אחד (כמעט) לתמיד כדי להתחיל חיים חדשים. לפתע יום אחד הוא מגיע, ולוקח איתו את ת'יאו ללאס וגאס עם בת זוגו המסוממת. בלאס וגאס המדברית, הוא פגש את בוריס, נער שלא ברור מה מוצאו (כמו רוב בני הנוער שלומדים בבית ספרו של ת'יאו, כיוון שרובם ילדים להורים שגרירים, או נמצאים זמנית בוגאס), ספק מאפיונר, נער שישפיע רבות על שהותו של ת'יאו בוגאס ועל תהליך התבגרותו, ולמעשה על כל חייו.
וברקע געגועיו העזים לאימו. כל דבר מזכיר לו את הפעם האחרונה (עד אתמול הייתה חיה, אתמול רק רדפה אחריו לקחת מעיל, פעם אחרונה שהביטו יחדיו בספר, הפעם האחרונה שמרחה שפתון), וכל זמן הוא תוהה מה היה קורה לו..
אז מה הקשר של הציור לסיפור? את זה תצטרכו לגלות לבד, כפי שכתבתי הוא הדמות הראשית והוא זה שמניע את העלילה. כל מילה נוספת עליו תפגום בהנאת הקריאה ובמתח שהוא מייצר.
וכמו שהציור הוא הדמות הראשית, האמנות היא שחקן חשוב בספר הנפלא הזה. זהו אינו הציור והצייר היחידי שהרומן נוגע בהם. אימו של ת'יאו התעסקה באמנות, אימו של אנדי, המשפחה שאליה הוא מועבר באופן זמני אוהבת אמנות וחפצי אמנות, הובי – דמות נוספת בעלילה רבת המשתתפים שמקומו וחשיבותו ייוודעו לקורא – רסטורטור של רהיטים עתיקים, מיקום שינוי חייו של ת'יאו הוא במוזיאון והוא עצמו יגדל להיות דילר של חפצי אמנות, והשיח הוא על אמנות. ובעצם מאוד אמנותי-וירטואוזי.
הספר מסופר בגוף ראשון, אני לא חושבת שזהו רומן מתח, לא רומן היסטורי, ולא רומן חניכה והתבגרות. זהו ספר שיש בו מתח, אך אין זה ספר מתח, וכל הזמן קורה משהו שמניע את העלילה, שמפתיע, זהו אינו רומן היסטורי, למרות הציור והצייר ההיסטוריים ולמרות שציינתי שהציור הוא הדמות הראשית בספר וגם לא רומן חניכה או התבגרות, למרות שהוא מתעסק בעיקר בהתבגרותו של ת'יאו. זה כלום מכל זה, אבל גם הכל.
הרומן מתעסק לא רק באמנות הפלסטית והויזואלית אלא גם עם מוזת הכתיבה. ראשית, הוא מתכתב עם רומנים אחרים: ציפיות גדולות של דיקנס, האידיוט של דוסטויבסקי ואולי אפילו מתעסק בחטא ועונשו. כן, במובן מסוים מאוד, יש כאן חטא ועונש. וכן, ההתחפרות הפסיכולוגית הזאת מתכתבת היטב עם ההתחפרות הפסיכולוגית של רסקולניקוב בספרו של דוסטויבסקי. שנית, מי שכותב את הספר (ואף נותן את הסברו בפרק האחרון) הוא ת'יאו עצמו, שמבין את הדילמות האתיות הפסיכולוגיות שהוא עובר.
דונה טארט מפליאה ומפליגה בתיאורים וירטואוזים שרק מגבירים את הכיף וההנאה בקריאה של הספר המופלא הזה, ספר שעל כל מורכבויותיו אי אפשר להניח אותו מהיד, מבלי רצון שייגמר.. כל סופרלטיב שנכתב וייכתב עליו יתאים למאסטרפיס הזה!
ובעמוד 792 תמצאו את הציטוט של חואן מירו שבעצם יסביר את מהותו של הספר:
You can look at a picture for a week and never thinks of it again. You can also look at a picture for a second and think of it all your life
