ספרה של האניה יאנגיהארה, חיים קטנים, זכה לסקרנות גדולה מצידו של קהל הקוראים, פחות מצידם של המבקרים. ליאנגיהארה יש יכולת מופלאה להפעיל (והרבה) את בלוטת הרגש או הדמע. גם ספרה החדש, אל גן העדן (To Paradise), שיוצא לאור, שבע שנים אחרי חיים קטנים, יודע לפרוט על אותם המיתרים, אבל – לכל המקטרגים – אין זה הדבר העיקרי בספר.
אל גן העדן הוא ספר עב כרס (כמעט 600 עמודים בעברית, למעלה מ 700 עמודים באנגלית), ונפרס על פני מאתיים שנה בהיסטוריה, כטרילוגיה: שלוש נובלות שמקושרות ביניהן, כל אחת מתרכזת במאה אחרת: 1893 המתרחשת בניו יורק; 1993, שחלקו מתרחש בניו יורק עובר להוואי וחוזר לניו יורק; ו 2093 שמתרחש באיזור 8 בניו יורק, לאחר שנחלקה לאיזורים בשל מגיפות החוזרות על עצמן. רובן המוחלט של הדמויות הן גברים ורק בחלק האחרון המספרת בגוף ראשון היא אישה, לא שלמה בגופה ובנפשה.
למרות שחלקי הרומן מבוססים על שנים שונות במהלך ההיסטוריה, הרומן אל גן העדן לא מתמקד בתהליכים היסטוריים אלא במערכות יחסים, אלו הפוגעניות והמנצלות, דיכאון וסבל אנושי. מערכות יחסים הוריות – אבות ובנים, ומערכות יחסים בין סבים וסבתות לנכדיהם.
יאנגיהארה, אישה ממוצא הוואיי, עורכת את מגזין הלייף סטייל האמריקאי T, של הניו יורק טיימס, מצליחה לכתוב רומן אמריקאי גדול, רומן שנע בין ריאליזם להיסטוריה אלטרנטיבית ולעתיד דיסטופי, ומתרכזת – שוב – בגברים. גברים הומוסקסואליים.
קראתי את הספר בשפת המקור, כך שאין לי דרך לתת מידע בנוגע לתרגום הספר. ולפני ניתוח הספר כמה מילים על אינטרטקסטואליות:
אינטרטקסטואליות
כאמור, יאנגיהארה חוזרת על נושא מערכות היחסים בין גברים לגברים בין שני ספריה. היא גם חוזרת לנושא העושר והחיים הטובים בניו יורק. אבל האינטרטקסטואוליות, קורית גם בתוך הרומן אל גן העדן. שלושת חלקי הרומן עוסקים בנישואין מוסדרים, מערכות יחסים מורכבות בין אבות לבנים בין סבים וסבתות לנכדיהם, הבדלי מעמדות, צבע וגזע, מגיפות, אחוזות, מחלות, נטישה וחרדת נטישה, מוות, מכתבים וירושות. כולם חוזרים על עצמם בתצורות שונות ומסקרנות.
מאה שנים של בדידות
גם השמות חוזרים על עצמם במהלך המאות החולפות (דיויד בינגהם, צ'ארלס גריפית', פיטר, נת'נאל, אדוארד – כולם כולם חוזרים על עצמם), ממש כמו מאה שנים של בדידות הקלאסי של גבריאל גרסיה מרקס, ואפילו מעביר את תחושת הבדידות של הספר האייקוני. אם בספרו של מארקס ניסינו לעקוב אחרי השמות החוזרים על עצמם וניסינו להבין מי קשור למי, הרי שאצל יאנגיהארה אנחנו מנסים להבין מי הפך למי ולמה. כי לכל אחת מהדמויות שחוזרות על עצמן יש תפקיד חדש בכל פעם, ואף צבע שונה. כלומר, החזרה על השמות של הדמויות מטשטשת את הרצון לעסוק בכל דמות בתפקידן ומהותן אלא מאלצת בחינה שונה. כל הדמויות מתמודדות עם אתגרים דומים אם כי בזמנים שונים, וחושפות אמיתות לגבי המשמעות של אנושיות בזמן משבר.
יאנגיהארה אולי מכוונת למאתיים שנה של בדידות.
אחד מהדיווידים שמופיעים בספר מעלה תהיה
“Would they still know each other? Would they still have fallen in love? Would David still have need for Charles? … Would David still find something to love in him?”
ואכן כפי שנראה, למרות שהשמות חוזרים על עצמם כל פעם בתפקיד אחר, הדמויות מתפתחות ומשפרות את מערכות היחסים ביניהן, ואחד מהאדוארדים יעיד ש
“It revealed how brittle the poetry of our lives truly is — it exposed friendship as something flimsy and conditional; partnership as contextual and circumstantial. No law, no arrangement, no amount of love was stronger than our own need to survive.”
אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אמר פעם ניטשה, וכך ניווכח באל גן העדן, ולמרות שהדמויות עוברות שינויים וכל אחת מהן חווה מסע, התקדמות חברתית היא ארעית והחופש היא תקווה מרצדת.
1984
ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, יצא לאור ב 1949 ועד היום הוא מעורר הדים. זהו רומן דיסטופי המתאר חיים תחת שלטון טוטלי קיצוני תוך ביקורת פוליטית נוקבת על המשטר הקומוניסטי ועל טוטליטריזם בכלל.
בשנת 1984 של אורוול העולם מחולק לשלוש אימפריות הנלחמות זו בזו. וינסטון סמית' חי באוקיאנה של איזור אמריקה, מדינה טוטליטרית, הנשלטת על ידי האח הגדול המרגל אחר האזרחים. לאדם אין חופש חשיבה, שלא נדבר על חופש בחירה, ההיסטוריה משוכתבת, השפה משוכתבת גם החיים משוכתבים.
חוץ מהביקורת הפוליטית אורוול מעביר גם מסרים מוסריים, פסיכולוגיים וחברתיים.
החלק האחרון של הרומן, אל גן העדן, מרפרר אל העולם הטוטליטרי הנשלט על ידי האח הגדול של אורוול.
וושינגטון סקוור
חוץ מספרו של מארקס ישנו עוד רפרור אחד – לספרו של הנרי ג'יימס וושינגטון סקוור (בעברית – העלמה מכיכר וושינגטון), שהתפרסם במקור ב 1880.
בשנת 1840 קתרין סלופר, נערה תמימה, חיה עם אביה הפטריארך – ד"ר אוסטין סלופר – בכיכר וושינגטון, שכונה אופנתית ליד גריניץ' וילג'. האב, הממורמר ממות אישתו ובנו, מתעלל בקתרין מילולית ונפשית. קתרין נתמכת בדודתה שהגיעה לגור עימם כשבעלה מת.
במסיבת אירוסין של בת דודתה, מריאן, קתרין מתוודעת למוריס שמפלרטט איתה והיא מתאהבת בו. אביה מתנגד למערכת היחסים וחושב שהבחור מעוניין בירושה של ביתו, כיוון שגילה שהוא איבד כבר ירושה אחת. מוריס וקתרין מתכננים להתחתן בכל מקרה, ומתכננים לברוח.
אבל ד"ר סלופר לוקח את קתרין ביתו לאירופה למשך שנה ומקווה שתשכח את מוריס. אבל דודתה מזמינה את מוריס לגור בביתם בזמן היעדרם. קתרין מתעקשת בינתיים בתוכניתה להתחתן עם מוריס, אבל ברגע שהם חוזרים מאירופה, מוריס מפסיק את האירוסין ללא הסבר.
מאוכזבת, קתרין מסרבת לשקול כל סיכוי רומנטי אחר. היא מבלה את השנים הבאות בעבודות צדקה ובטיפול באביה המזדקן. כאשר ד"ר סלופר נדבק במקרה קטלני של דלקת ריאות, הוא מגלה לקתרין שכעונש על מערכת היחסים שלה עם מוריס, הוא צמצם מאוד את הירושה שלה.
באל גן העדן יאנגיהארה מציגה הומאז' לעולם של הנרי ג'יימס מהמאה ה 19.
היסטוריה אלטרנטיבית, כיכר וושינגטון
אל גן העדן נפתח ב 1893, בכיכר וושינגטון, ניו יורק. בחלק הזה לוקחת יאנגיהארה על עצמה לשכתב את ההיסטוריה ולהעניק לה מימד אלטרנטיבי. דיוויד בינגהם (David Bingham) הוא בחור צעיר שחי עם סבו, פטריארך עשיר. הסב, נת'נאל, אוסף את שלושת נכדיו ומוריש להם חלקים מחייו. דיוויד מקבל את החלק הארי שבירושה, את וושינגטון סקוור, האחוזה העצומה שהוא חי בה במרכז ניו יורק, אך מסייג זאת במגוריו של הנכד עימו.
אחרי מספר שנים, הסב מבין שנכדו צריך כבר להתמסד, ומשדך לו את צ'ארלס (Charles Griffith), המבוגר מדיוויד. אך דיוויד לא מעוניין בצ'ארלס ומתאהב דווקא באדוארד – מורה למוזיקה – גבר ששונה ממנו בתכלית. כעת דיוויד עומד בפני בחירה: וודאות החיים בארצות הברית החופשית, הירושה המבטיחה, או מסע מערבה, לקליפורניה, אל גן העדן.
ב 1893 של יאנגיהארה יש נישואים מסודרים על ידי הורים, או במקרה הזה סבים, שמכתיבים לנכדיהם את חייהם עם בני זוג ידועים מראש, ממש כמו אז. אלא מאי – הנישואין המסודרים יכולים להיות גם בין גברים לגברים.
החיים הפומביים והאפשריים בין גברים לגברים אינו השינוי היחידי בהיסטוריה שיאנגיהארה מייצרת. מלחמת האזרחים קיימת, אבל לא למען ארצות הברית המאוחדת, אלא למען התלכדות של טריטוריות, המכונות המדינות החופשיות. ועדיין, במדינות החופשיות, למרות שהומוסקסואליות ונישואים הומוסקסואלים הם רגילים ואפשריים לחלוטין, אנשים שחורים אינם מתקבלים בברכה כאזרחים. המדינות החופשיות הן לבנות, ומחוייבות לתת לאנשים שחורים מעבר בטוח רק לצפון ולמערב.
הבחירה הזו של יאנגיהארה, להשאיר את הגזענות כפי שהיא בהיסטוריה מעלה מספר שאלות שתשובותיהן יעלו בהמשך.
ניו יורק-הוואי-ניו יורק קפיטליזם וקולוניאליזם
חלק זה של הרומן מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון השנה היא 1993 וניו יורק נמצאת בליבה של מגיפה, כנראה איידס. דיוויד בינגהם הפעם הוא עוזר משפטי בחברה של עורכי דין. דיוויד מאוהב עד עמקי נשמתו בצ'ארלס גריפית', עורך דין עשיר מאוד, שגר בוושינגטון סקוור.
אם דיוויד של לפני מאה שנה (בחלק הראשון של הרומן) הוא גבר לבן ועשיר, דיוויד של 1993 הוא גבר מעורב, יליד הוואי, נצר למשפחה עתיקה, קאוויקה – יורש כס מלכות.
בחלק השני אנו למדים על עברו של דיוויד ואביו בהוואי כקולוניה של ארצות הברית הקפיטליסטית, ועל נזקי הקולוניאליזם.
הנזק הנלווה של הקולוניאליזם מתואר דווקא בחלק נוסף של פרק זה, מעין נספח לחלק השני, שבו אביו של דיוויד כותב לו מכתב. המכתב הכתוב בגוף ראשון, מספר את תולדותיו של אביו, ההיכרות שלו עם אדוארד, מערכת היחסים שלו עם בנו, הפגיעות שלו והרצון לראות את בנו שוב. המכתב הזה כל כך יפהפה ורגיש שיכול לעמוד בפני עצמו כנובלה עוצמתית.
דיסטופיה, ניו יורק כאיזור 8
גם החלק הזה מחולק לשני חלקים המשתלבים זה בזה. חלק אחד מתרחש כמאתיים שנה אחרי שהרומן נפתח והוא מסופר מפיה של אישה בשם צ'ארלי, הנשואה לאדוארד, אך מוקסמת מזר מסתורי בשם דיוויד. צ'ארלי ניצולת אחת המגיפות הנוראיות שפשו בעולם במאה העשרים ואחת וחיה עם השפעות נוירולוגיות. היא גרה בוושינגטון סקוור, איך לא, רק שהתצורה שלו השתנתה. הסיפור שלה, מפחיד, נוקב ומהדהד בעוצמה כזו שהוא כמעט בלתי נסבל.
מבחינה גלובלית, העולם נשלט מבייג'ין: האינטרנט נסגר, העיתונות נשלטת על ידי המדינה, הספרים אסורים, והאח הגדול מרגל אחרי אנשים.
החלק השני משלב בתוכו חליפת מכתבים בין צ'ארלס גריפית' (סבה של צ'ארלי) – פקיד בריאות הציבור שהיה אחד האדריכלים של המדינה הפאשיסטית הדיסטופית שהשתלטה על אמריקה – לפיטר – מדען. בחליפת המכתבים הקורא מבין שהמאה העשרים ואחת עברה כמה וכמה משברים ויראליים שבעטיים הממשלה הטילה סנקציות, כל גל מחמיר את הסנקציות הקודמות, כל גל מחזק את השליטה הטוטליטרית.
אל גן העדן
אנו למדים שכל חלק בספר מסתיים באותו ביטוי, אל גן העדן, ובאותה תמונה: דמות מושיטה יד למישהו אחר דרך זמן ומרחב ומובילה את דרכה אל מסע, אל גן העדן.
אנו למדים על מערכות היחסים בין אבות לבנים המשתקפים כאן, אך בעיקר מערכות היחסים בין סבים לנכדיהם. בכל שלושת החלקים הסבים הם אנשים בעלי עוצמה כלכלית ו/או חברתית. בשניים מהחלקים הנכדים הם הומוסקסואליים, בשניים מהחלקים הרקע הוא מגיפה
ואנו למדים שדיוויד הוא בעצם הגיבור המרכזי בכל אחד מחלקי הרומן. תפקידו לבחור בין עולם אחד לעולם אחר – בין ביטחון וסדר לבין התרגשויות והרפתקאות, בין גן עדן אחד למשנהו. צ'ארלס מייצג את הבטוח והמסודר ואילו אדוארד את הסכנה. אבל ללא ספק וושינגטון סקוור הוא העוגן של כל שלוש חלקיו של הרומן הנפלא אל גן העדן.
אל גן העדן כאמור, מרפרר אל שלושה מעמודי התווך של הספרות העולמית: גבריאל גארסיה מארקס, ג'ורג' אורוול והנרי ג'יימס, אחד בשל השמות החוזרים על עצמם, השני בעולם הדיסטופי והטוטליטרי של האח הגדול והשלישי במיקום ההיסטורי – וושינגטון סקוור – ומוסד הנישואין המוסדרים אם כי בשינויים מגדריים. הריפרור הזה אל הפטריארכיה הספרותית, מעניק להאניה יאנגיהארה מימד של כתיבה חתרנית, בניסיון למקם את ספרה בקלאסיקה הגברית.
אל גן העדן הוא רומן שאפתני המתמודד עם שאלות אמריקאיות מרכזיות ועונה עליהן בצורה מקורית וסוחפת. הוא מציג את הקידמה, האוטופיה והליברליזם באור אחר ומעלה שאלות מהותיות ואקזיסטנציאליסטיות, עוסק בשאלות פוליטיות כמו קולוניאליזם (כמו האלגיה על הוואי); כיצד הליברליזם יכול להפוך בקלות לטוטליטריזם בעולם כזה; שאלות חברתיות כמו גזענות ומיניות; כיצד עולם של מגיפות מעצב מחדש את החברה; מהו כאב אנושי והאם הוא משתנה בראי ההיסטוריה; האם, כיצד וכמה צריך להשתנות כדי שהעולם יהיה שונה? והאם שינויים משמעותיים – לכאורה – ישאירו את העולם אותו הדבר ביסודו?
ומעמיד שאלה נוספת גדולה על מקומה של כתיבת נשים בקלאסיקה הפטריארכלית.
“We are the lizard, but we are also the moon,” Charles writes. “Some of us will die, but others of us will keep doing what we always have, continuing on our own oblivious way, doing what our nature compels us to, silent and unknowable and unstoppable in our rhythms.”
