(בצילום: רחוב בפראג. מירב גולן)
חברתי הבלוגרית רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות, פרסמה השבוע פוסט שגרם לי להרהר על שיטוטים במרחב בכלל ובעיר בפרט.
מישל דה סרטו, למשל, כתב את המאמר "צעדות בעיר" בתוך המצאת היום יום. הכתיבה שלו מתארת את העיר תוך כדי הליכה, ממש כמו שרבקה כתבה. השיטוט בעיר מאפשר למשוטט לחוש ולהרגיש את העיר מתוכה ולא תוך כדי מבט-על. ההליכה בעיר מאפשרת הבנה אחרת של העיר, ההליכה ככלי תחבורה לתנועה. דה סרטו מגדיר את העיר, ומגדיר מה הם צעדים (מהירים, או צפופים), ומאפיין את שינויי המבט תוך כדי צעידה. דה סרטו גם טוען שעצם הצעידה מאפשר לצועד להנכיח את המרחב העירוני.
לדידו של וולטר בנימין המשוטט הוא הגיבור המודרני, חווית השוטטות קורית בפסאז'ים של העיר הגדולה: מעברים בין חנויות ובתי קפה ובין בניינים מאוכלסים, שמתקיימת בהם תנועה אנושית (סחף). בנימין התכוון למשוטט של המאה ה 19, שמתוודע לעיר הגדולה – פאריז, ולהתפתחותה. כמובן שעם התפתחות הטכנולוגיה הפסאז'ים מאבדים את כוחם וחווית השוטטות משתנה. מבחינתו של ולטר בנימין, המשוטט האולטימטיבי היה בודלר: "בעיניו, ההמון […] השלטים המבהיקים והמזוגגים של בתי עסק הם חפצי נוי טובים ומוצלחים יותר מתמונת שמן בטרקלין בעיני הבורגני. קירות חסיני אש הם המכתבה שלו, דוכני העיתונים הם ספריותיו, תיבות המכתבים הן פסלי הברונזה שלו, ספסלים – חדר השינה ומרפסת הקפה היא הגזוזטרה, שמשם הוא משקיף למטה על משק-הבית שלו" (בנימין, 1992).
תרבות השוטטות נקרית בצרפתית Flanerie, שבתרגום מילולי משמעו: בטלן. מושג זה כבר הופך את המשוטט לבלש-אמן: הוא סוג של בלש רומנטיקן אפל שמוצא עונג לחדור לפנטזיות של ההמון, שיטוט בשומקומות של מי שיכול להיות אספן של סיפורי חיים. בכך המשוטט גם הופך למי שמארגן מחדש את זכרונותיו, מחשבותיו, והזיותיו.
הרבה סיפורי שוטטות נכתבו ובוימו במהלך המאה ה – 20: הסרטים: נהג מונית, מועדון קרב למשל, הספרים: ברלין, אלכסנרפלאץ (אלפרד דבלין), סוף דבר (יעקב שבתאי), המצאת הבדידות (פול אוסטר), מוזיאון התמימות (אורחן פאמוק), Strangeness in My Head (אורחן פאמוק) ואחד הספרים המשובחים שטרם תורגמו ספרו של טג'ו קול עיר פתוחה.
הוצאת תשע נשמות הקדישו ספר בשם לאהוב, להפליג לשוטט שהוא אוסף של כמה מחברים (וולף, מופאסאן, בנימין, ת'ורו) שנושאו כמובן שוטטות. האישה היחידה בקובץ היא וירג'יניה וולף.
וכן, יש הבדל מהותי בין שוטטות גברית לבין שוטטות נשית. רוני הלפרן, מתרגמת במילותיה את הלן סיקסו: "אבל בשבילך, הסיפורים מכריזים על גורל של הגבלה ושכחה; על המהירות, על הקלות של היציאה מבית אימך רק כדי לעשות שלושה עיקופים קטנים, שמחזירים אותך נדהמת אל בית סבתך, שבשבילה את נחשבת רק קצת יותר מנגיסה". היציאה למסע היא פריבילגיה גברית מובהקת, טוענת הלפרן. סיפורי המסע מעמידים במרכזיותם גיבור גברי, סיפור מסעו של אודיסיאוס למשל. הגבר כמי שבורח מהמרחב הדומסטי וככובש. גם רות נצר מתייחסת בספרה למסע הגיבור. הגבר, כמו מסעו של אדיפוס, כמסע האגו המתרחב אל העצמיות כולה. נצר מתארת סולם ארכיטיפי, שהוא ליניארי, בדרך להגשמת כישוריו של הגיבור. אישה שיוצאת מהמרחב הביתי היא הפרה בוטה של ההתנהלות הנשית התקינה, כיוון שעצם המסע מאפשר לאישה נקודת מבט ביקורתית, טרנספורמציה של זהות. אם שפת הנרטיב הגברי היא ליניארית כי אז שפת הנרטיב הנשי היא מעגלית, הגוף הנשי נע מנקודה אחת לאחרת וחוזר בחזרה לנקודת היציאה, אבל החזרה היא מכילה, מלאה ומגוונת.
בספרה The Voyage Out (Woolf, 1915), וירג'יניה וולף מביאה למותה הטראגי של רחל, הגיבורה הראשית, מכיון שזו העזה לצאת מגבולות המותר. רחל וינרייס יוצאת לדרום אמריקה ועוזבת חיים מסודרים בפרבר לונדוני אל החופש, על ספינתו של אביה. היא יוצאת למסע של גילוי עצמי במעין מסע מיתולוגי אודיסאי מודרני. במסע, רחל ומשפחתה נפגשים עם נוסעים אחרים, וסדרה של שיחות חושפות את המורכבות של יחסי אנוש. רחל יוצאת מלונדון אל סנטה מריה, וירג'יניה וולף משתמשת בשני מקומות גיאוגרפיים אלו, הנוף של לונדון אל מול הנוף של סנטה מריה, ונותנת להם משקל סמלי – היציאה מתרבות פטריארכלית עולם של נימוסים ושמרנות, אל הרגש והחופש, סמל לשינוי חברתי, לנשים שנתפסות כבלתי כשרות לפעילות אינטלקטואלית, שנשללים מהן החיים הפוליטיים. היציאה אל הים, גם היא סמל: הים כרחם אחד גדול, שמסמל הן את החיים אך גם את המוות – המסע הטראגי של רחל שממנו לא תחזור. וירג'יניה מחליטה להרוג את הגיבורה שלה מיד אחרי שהיא מצהירה על אהבתה, מיד אחרי שההכרה בעולם הרגש נפתח בפניה. בניגוד לרחל ב The Voyage Out הדמויות של אליף שאפאק עורכות מסע מעגלי, מסע שבעקבותיו הן יוצאות מחוץ לתחום שהן נמצאות בו אך גם חוזרות אליו בחזרה. המסע הטקסטואלי שלהן הוא מסע שבעקבותיו הן חוזרות אל המרחב הראשוני שלהן כמסטיסות חדשות אחרי שבירת גבולות של זמן ומרחב.
המרחב האורבני מייצג תכנון בנייה פאלוצנטרי ובשל כך הוא גברי, שמגביל את צרכיהן המיוחדים של הנשים. המרחב העירוני משחרר את האישה, והעיר ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות הפמיניזם. כך, עם תהליכי העיור, הפטריארכיה נחלשת.
ובחזרה לחברתי רבקה קופלר:
חווית המשוטטת בעידן הפוסט מודרני והטכנולוגי השתנתה: קחי סמארטפון, אייפד, אייפוד, אמ פי 3 או 4, האזיני לכל מה שיחפוץ ליבך וצאי לשוטט. וכמובן אל תשכחי את המצלמה. היא חלק מהחוויה
