על הסופר הסיני, מו יאן (don't speak) כתבתי כשזכה בפרס נובל לספרות. הספר צפרדעים פורסם בסין שלושה חודשים לפני שזכה בפרס, והפך אותו לסופר דגול. מה שמוזר, שמו יאן הוא בין הסופרים היחידים שאינו מוגלה מארצו או נמצא בכלא, כיוון שספריו בדרך כלל אינם חתרנים, אולם ספרו זה יש בו חיצים ביקורתיים מרובים.
הספר נפתח ב 21 למרץ 2002, וכותב אותו ראשן (אחד ממעגלי החיים הראשוניים של הצפרדע), והוא כתוב כרצף של מכתבים של המספר לסופר יפני. הוא כותב לסופר שהוא מעוניין לכתוב מחזה שמבוסס על חייה של דודתו והוא מגולל את חייה בעלילה, ובסוף הספר מושלם ומפורסם המחזה. הערה: רוב הדמויות בספר נקראות על שמם של איברי גוף – שזהו מנהג עתיק בסין.
רומן היסטורי
העלילה, כאמור, מגוללת את חייה של "הדודה", דודתו של ברחני או ראשן – שם העט של המספר, אבל היא נקראת בפי כולם הדודה, החל מלידתה ב 1937 ועד השנים הראשונות של תחילת המילניום. המספר פותח בסיור הממחיש את המצב הקיים באותה התקופה, בסצנה לא פשוטה, בה התלמידים – והוא ביניהם – עדים לאכילת הפחם, סציה שמעידה על עוני גמור, שהילדים משכנעים את עצמם שהפחם טעים מאוד. לסצנה הזאת חשיבות לרקע של תקופת סין בשנות החמישים ולהבנת הרקע לתגובתם של האיכרים והתושבים לעתיד לבוא.
הדודה היא בת אחיו הגדול של סבא של ברחני, שהיה רופא בארמיה השמינית, בהתחלה התמחה ברפואה סינית ואחרי שהתגייס למד רפואה מערבית. הוא בנה בית חולים מחתרתי בכפר והיה מפורסם במקצועיותו ובחלוציותו. הדודה רצתה ללכת בדרכו של אביה ונרשמה לבית הספר לאחיות, לימים למדה גם מילדות והפכה להיות דמות הרואית בעצמה והמיילדת הטובה בנפה ששמה הלך לפניה. גוגו, הדודה, היא אמנם קומוניסטית וחברה במפלגה, אך גם פמיניסטית בדור המחויב לערכי המסורת (למשל: היא לא מתחתנת בצעירותה כמו כולן והולכת יד ביד עם מחזרה לקולנוע, בעוד שהוא אמור לחזר אחרי הוריה).
באמצע שנות השישים מתחוללת בסין מהפכת התרבות ואחד מסממניה הוא המשרד לתכנון המשפחה, המופקד על מניעת פיצוץ אוכלוסין המתעתד להתרגש על סין. על פי החוק כל זוג רשאי ללדת ילד אחד בלבד, אך אם זאת בת – רשאי הזוג ללדת ילד נוסף, אך רק כשהילדה בת שמונה. חוק זה גורם לאזרחים להוליך שולל את הרשויות וללדת בסתר, לברוח ולמרוד עד המוות, ואת הרשויות לעסוק ברדיפה פיזית ומנטלית של "הפושעים", לתפוס אותם ולהענישם – את הגברים לקשור להם את צינורית הזרע, ואם זאת אישה הרה לבצע בה הפלה, גם אם היא נמצאת בחודשים מתקדמים מאוד (כיוון שעובר שנולד הוא כבר בנאדם חי ונושם), גם אם זה מסכן את האישה ואת העובר.
כך מתות בידיה של גוגו שתי נשים, אחת מהן אשתו של המספר עצמו, באופן טראגי ביותר. המפלגה, המשרד לתכנון המשפחה והדודה משתמשים במניפולציות ובלחצים חברתיים כדי לגרום לנשים לצאת ממחבואן ולרצות לבוא בעצמן כדי לבצע את ההפלה, כמו בסיפור שבו הדודה מגיעה עם דחפורים כדי לאיים לעקור את בתי השכנים אם האישה לא תצא ממחבואה. ואכן עץ עתיק המסמל שורשיה של משפחה עתיקה נעקר באכזריות. כך, מבצעת הדודה את המוטל עליה מתוך נאמנות למפלגה ללא ייסורי מצפון. כמעט. בערבות ימיה היא תביע חרטה באופן שגובל בטרוף: היא מתחתנת עם אמן המכייר דמויות של תינוקות, ועל ידי כך מנבא את מינו והוויזואליות של הילוד בפני ההורים העומדים ללדת. כשברחני בא לבקרה היא מראה לו את הדמויות החדשות שהאמן כייר והיא מזהה בהם את העוברים שנאלצה להרוג, והם רודפים אותה.
אז למה "צפרדעים"?
הצפרדע מופיעה במיתולוגיה הסינית – אשת אחד משמונת בני האלמוות (שמופיעים גם בסיפורים אחרים של מו יאן) גנבה את שיקוי החיים הנצחיים מהמלכה וברחה לירח, שם הפכה לקרפדה. אך מאחר והספיקה לשתות מהשיקוי היא זוכה לחיי נצח, אך במחיר הפיכתה לקרפדה מכוערת. האלים ריחמו עליה ונתנו לה מתנה – היכולת להביא שפע ועושר למי שמחזיק בה.
כך, הופכת הצפרדע לסמל למזל ושפע. היא גם מייצגת את הפוריות, אך מצד שני גם את המוות.
בתעתיק (הומונים) למילה הסינית צפרדע הוא גם שמה של האלה מהמיתולוגיה הסינית אבל גם למילה הסינית "בובה" או "תינוק". שם העט שבוחר לו ברחני הוא ראשן, "עובר" של צפרדע. בגיל מבוגר גם הוא הופך לאב.
בספר יש גם חוות צפרדעים, חווה לגידול וריבוי צפרדעים, אך בהסוואה. למעשה החווה מסתירה רשת פונדקאות בסתר, זוג שמבקש להביא ילדים לעולם יכול להשתמש באם פונדקאית דרך החווה.
ללא ספק הנובלה מהווה ביקורת על המפלגה הקומוניסטית, על המשרד לתכנון המשפחה ועל הרדיפה והעוני של האזרחים. הספר קריא ומתובל בהומור וביקורת של הסופר. גם בספריו האחרים שתורגמו לעברית (מאנגלית) הביקורת שלו מוסתרת על ידי שימוש בסמלים מהמיתולוגיה ועל ידי הומור. הוא מלווה בסיפורים על המיתולוגיה, אמונות תפלות, שדים והמון מסורת, לפעמים מזכיר את ספריו של גבריאל גרסיה מרקס בסיפוריו על הכפריים.
כמה טוב לקרוא תרגום ישיר לעברית מסינית את כתביו של מו יאן. המתרגמים הישראלים, בניגוד למתרגמים בשפות אחרות מעירים ומאירים את עיני הקורא על פרספקטיבות של זמן, היסטוריה ואף על תעתיקים. ואחרית הדבר שופכת אור על תקופה חשוכה שבה המדינה רדפה אחרי האזרחים ולא בחלה בתרמיות ואפילו ברצח כדי לממש את הנאמנות למפלגה, ותורמת להבנה של הקורא.
על ספריו של מו יאן: דורה אדומה וחיים ומוות מתישים אותי
