נורי בילגה ג'יילן הוא בימאי ממוצא טורקי, יליד 1959, נחשב בעולם הקולנוע כעילוי. סרטו הידוע ביותר הוא היו זמנים באנטוליה, דרמת מתח עטורת פרסים. שנת חורף זכה אף הוא בפרס היוקרתי "דקל הזהב".
בקצרה
הסרט סובב סביב דמותו של איידין, שחקן תיאטרון לשעבר, אינטלקטואל, כותב טורים בעיתון ומנהל בית מלון בעיירה רחוקה בחבל אנטוליה, בית מלון יפהפה חמים ואינטימי החצוב בהר, שממנו נשקף נוף עוצר נשימה. מתחתיו, עיירה קטנה וענייה שאיידין משכיר לחלק מדייריה את דירותיו. בבית המלון הוא גר עם אשתו ניהאל ואחותו הגרושה נז'לה. העלילה, אם ניתן לקרוא לה כך, מתחילה עם יידוי אבן על חלון רכבו של איידין על ידי ילד, בנו של אחד משוכריו של איידין, שכועס על היחס המתנשא והמשפיל כלפי משפחתו בעת גביית החובות.
אני לא מבינה גדולה בקולנוע אך אי אפשר להתעלם מכמה היבטים בסרט הפיוטי והנפלא הזה.
אינטרקטקסטואליות ומטאפורות
מיקומו של בית המלון ומקום מגוריו של איידין – בהר ממעל, ומתחתיו העיירה שרוב נכסיה בבעלות איידין, הוא סמל למעמד הגבוה של איידין מול מעמדם הנמוך של תושבי העיירה.
שתי הנשים המשמעותיות בסרט הן אשתו של איידין ואחותו, שתי נשים עצמאיות, או עצמאיות-בדרך, כל אחת מהן בעלת אופי מנוגד לשנייה, אך יש ביניהן כבוד בסיסי. ניהאל, אשתו של איידין, צעירה ממנו בכמה שנים וקיים ביניהם פער מנטלי, אך לא רק. אלו פערים שילכו ויגדלו במהלך הסרט: הפער בין עושרו של איידין לעונייה של ניהאל, בין השכלתו לבורותה ובין חוכמתו לתמימותה. אך לניהאל יש דבר שאין לאיידין, הדבר שבזכותו תתפתח, למרות היותה סגורה בכלוב מזהב שבנה לה איידין. מה שיש לה הוא רוחב טוב ליבה שנוגד ניגוד ממשי לאטימותו של בעלה. טוב ליבה ותמימותה טווים לה את הדרך לרצון להיות חופשייה ולנהל את חייה בדרכה שלה, גם אם היא יודעת שהיא עלולה להיפגע. היא מבקשת את עצמאותה, עד לסצנת הסיום המרגשת.
נז'לה, אחותו של איידין, אישה אינטליגנטית אך משועממת ובשל כך ממורמרת, יורה את חיציה בכל יושבי הבית ובעיקר באחיה. היא מבקרת אותו על כל מעשיו וכתביו. ג'יילאן מבסס את אחת הסצנות החשובות בסרט על מערכת היחסים הזאת בין שני האחים, לפי סיפור של צ'כוב.
למעשה, הסרט מבוסס על שניים מסיפוריו של צ'כוב: האישה ואנשים מצוינים. מתוך זה האחרון, קיימת סצנה ארוכה שבה מנוהל דיון בין איידין לבין נז'לה, שבה נז'לה מבקרת את איידין על עבודותיו שאין להן טעם, על הצביעות שלו ועל אטימותו. יתרה מכך, היא מלמדת אותו, ואת הצופה, שיעור בפילוסופיה ובעיקר את רעיון אי התנגדות לרוע, שמובא ישירות מסיפורו של צ'כוב. אי התנגדות לרוע, מספרת נז'לה (וגם הדמות הנשית בסיפורו של צ'כוב), מתבטא למשל, כשמישהו בא לגנוב ממך, אל תיתן לו לגנוב, תן לו את מה שהוא רוצה לקחת, וכך הגנב יחוש אשמה וחרטה על מה שהתכוון לעשות.
אי התנגדות לרוע, גורמת למי שרוצה לבצע את הרוע לחוש אשמה וחרטה, וכך יבוא הטוב על העולם. ואם לא ברור לצופה מה הקשר של דברים פילוסופיים אלו לסרט, הרי זה מה שמיוחד בסרטיו של ג'יילאן שגם אם סצנות מסויימות נראות מוזרות ולא קשורות הרי שאחרי שתיים שלוש סצנות הצופה יקבל הסבר מפורט על ההגיגים הרבים והשופעים בסרט, ויש מזה עד לעייפה כמעט.
הסרט עוסק עיסוק מפורט ביחסים בין איידין לאישתו, בין איידין לאחותו ובין איידין לחבריו, לשכניו ולשוכרי נכסיו. הוא עוסק ברוע, באי התנגדות לרוע, בפילוסופיה, אינטלקט ומיקומו בעולם, בדת, במוסר, בפילנתרופיה, מיזנתרופיה, ספרות, אלטרואיזם ואפילו בציד (או אולי אפילו בקרניזם).
הסצנות ארוכות מאוד עם מלל ארוך למדי בפריימים ארוכים, הנוף עוצר נשימה, התאורה מינימאלית אך חמה, ויש שימוש בטכניקה מיוחדת – המראה. באמצעות המראה (שמופיעה מספר פעמים בסרט) מצליח ג'יילאן לחבר בין הדמויות גם אם אינן נמצאות באותו החדר.
שנת חורף עוסק באיידין והתפתחות דמותו, הוא מתרחש בעונת החורף והחורף עצמו בסרט מתפתח ועובר שינויים (מגשם קל למטר כבד ולאחריו שלג קל ושלג כבד), שנת חורף הוא אכן העונה שבה מתרחש הסרט, אך עוסק גם בשנתו החורפית הפנימית והקפואה של איידין.
הסרט עוסק בחקירת הנוף וחקירת הדמות (או הנפש) והקשר ביניהם. בכדי להשיב את נפשן ולהתחמם, הדמויות מתקבצות סביב האש, האח והחום. וסביב החום נערכות גם שיחות אינטלקטואליות וקיומיות. לנוף, לתאורה ולמזג האוויר תפקידים מרכזיים בסרט והם סימבוליים למתרחש בלב הדמויות או להתפתחותן.
זהו לא סרט קל לעיכול, בשל אורכו בשל תכניו הפילוסופיים ובשל המלל הרב שבו, אך אי אפשר להתעלם ממנו. לא אמליץ לכל אחד לצפות בו, אלא למביני- ומיטיבי-
