המחברות השחורות של קרול שוורץ הוא ספרו החמישי של ניצן ויסמן. על ספרו מקום, כתבתי כאן. הספר המחברות השחורות של קרול שוורץ הוא ספר על ספרות, ספרים, כתיבה וקצת פילוסופיה.
ויסמן מצטרף לשורה ארוכה של כותבים על הכתיבה. טרומן קפוטה כתב שהספרות כולה היא רכילות, ארנסט המינגווי טען שאין מה לעשות אלא לשבת מול מכונת הכתיבה ולדמם, ז'וז'ה סאראמגו כתב, ליהט והשחיז מילים ומשפטים בנחרצות, עמוס עוז הקדיש ספר שלם על כתיבה (מתחילים סיפור), מארק טווין התייחס בהומור האופייני לו לכתיבה וביקש לא להאמין למי שטען שהמעשה הרוחני קשה יותר מהמעשה הפיזי (כי הוא עשה את שניהם) ועוד סופרים רבים כתבו ספרים ומסות על כתיבה: סטפן קינג, טוני מוריסון, דון דלילו, זיידי סמית, ג'ורג' אורוול, סוזן סונטאג, רואלד דאל, סקוט פיצ'גרלד, קורט וונגוט, דיוויד פוסטר וואלאס, אליס ווקר, ברברה קינגסלובר, ועוד רבים וטובים שבטח שכחתי לציין.
על הכתיבה
לאחר מות אביה, פנינה שוורץ נכנסת בדחילו ורחימו אל חדרו של אביה. היא מוצאת שם ערימת מחברות קשורה בסרט בדקדקנות ומגלה את הרשימות של אביה. המחברות הם פרגמנטים, מחשבות והירהורים על פילוסופיה, ספרות, ספרים, על הקשר בין הכתיבה לקורא, על תהליך הכתיבה, על הפחד מפרסום הכתבים ועל הריק שלאחר הפרסום, על תרגומים ושירים שמעולם לא פורסמו, ולמה בכלל לכתוב?
העולם שוקע בספרים. עוד ועוד ספרים. מי יקרא בהם. בשביל מה לכתוב אותם. החנויות גדלות, הספרים מתרבים, ורק הקוראים מתמעטים. ערמות של נייר. בולמוס מטורף. שפע שמתמוטט על ראשנו וקובר כל סיכוי למעט שקט, למעט אור
למה בכלל לכתוב?
רולאן בארת מישל פוקו והארולד בלום
הציטוט שלעיל, מתוך ספרו של ניצן ויסמן, מרפרר לספרים רבים שנכתבו על הכתיבה ועל המחבר ומתייחס לדילמות רבות שנכתבו על כך ועל מקומו של המחבר בעולם. ויסמן משקף את הדילמה הזו מספר פעמים במחברות השחורות בכמה וריאציות ובהקשרים שונים: על הקשר בין המחבר לקורא, בין המחבר להוצאות הספרים, על תחושותיו וחששותיו של המחבר בתהליך הכתיבה ולאחר יציאתו של הספר אל העולם. הדילמות האלו מרפררות לי לשתי מסות בנושא זה, שנתאגדו בספר אחד (בהוצאת רסלינג), שמתייחסות זו אל זו אך לא באופן ישיר:
רולאן בארת
מבקר הספרות והסטרוקטורליסט רולאן בארת, כתב ב 1967 את המסה מות המחבר. במסה תוקף בארת את הטענה המסורתית בחקר הספרות כי הכוונה, הזהות והביוגרפיה של המחבר הם מסבירים את הטקסט. הטענה הזו, לדידו, מגבילה את הטקסט. לכן, על הקורא להשתחרר מידיעה מוקדמת כזו, כי זו תשחרר אותו מעריצות פרשנית, ואין לדעת למה התכוון המחבר. הקורא האינדיבידואלי הוא הפרשן של היצירה. כלומר, לטענתו של בארת, כסטרוקטורליסט, יש צורך לנטוש את העיסוק במחבר ולהתעסק ביצירה עצמה, במבנה שלה ובצורה שלה.
ואי אפשר להתייחס לבארת בלי להתייחס לפוקו, שהגיב לטענה זו.
מישל פוקו, כתב ב 1969 את המסה מהו מחבר, ואף על פי שלא התייחס במפורש אל בארת, יש טוענים שהמסה היא תשובתו של פוקו לבארת. כפוסט סטרוקטורליסט ביקר פוקו את נטישת המחבר. לטענתו אי אפשר להתייחס לטקסט בלי להתייחס למחבר שלו, אי אפשר להגדיר יצירה בלי להתייחס למחבר שלה, כי הרי לכל מחבר יש את מכלול היצירות שלו. ואם פורסמו יצירות של מחבר לאחר מותו? כיצד נכתוב הערות שולים? וכיצד נוכל לומר שזה נכתב בידי זה וזה בידי מישהו אחר? המחבר, זהותו וכתיבתו, אמורים לייצר שיח.
דבריו של מישל פוקו מובילים אותי ישירות לדבריו של הרולד בלום, כי שיר אינו אי. כלומר, משורר קרא שירה מוקדמת לשלו ומקבל השראה לכתיבת שיר משלו. הוא תמיד יהיה מושפע מאבותיו הקדמונים המשוררים. קרול שוורץ של ניצן ויסמן משקף בדיוק את המחשבות האלו
כה קשה לכותב לנכש מכתיבתו את חותמם של היוצרים שהשפיעו על חייו. והרי מתי מתחיל הכותב לכתוב אם לא אחרי שקרא משהו שהרעיד מיתר בנפשו, שגרם לו לראות את חייו אחרת, שפתח בפניו חלון לעולם שלא שיער כלל את קיומו
(ויסמן, המחברות השחורות של קרול שוורץ, עמ' 20-21)
ובמקום אחר
חוסר האונים שחשתי מול דברים שכתבו אחרים, שעה שלא הצלחתי לחדור בעדם אל המשמעויות שהאמנתי ששתלו בהן אותם סופרים או משוררים, היה כאין וכאפס לעומת הייאוש שלפת את ליבי אל מול הדף הריק כשניסיתי לכתוב משהו בעצמי
(שם, עמ' 58)
אחרי שקרול שוורץ כותב על תהליך הכתיבה וחרדותיה, על הקשרים למחברים אחרים, הוא גם כותב שברגע שהספר יוצא אל העולם הוא כבר לא כל כך שלו, הוא של כולם. הוא נתון למו"לים, לקוראים ולמבקרים. את הנעשה אין להשיב. אבל האם הקורא ירפרר בעצמו לספרים אחרים שכתב קרול שוורץ? האם יש קשר בין קרול שוורץ הסופר למתרגם שיריו של לוצ'יאן בלגה?
המחברות של קרול שוורץ
המחברות של קרול שוורץ משקפות את הדילמות של הכתיבה וחרדותיה. אלו מחשבות, פרגמנטים, מקטעים שדורשות ריכוז ומחשבה מצידו של הקורא. הקורא של קרול שוורץ צריך להיות קורא פעיל ושותף לכתיבה ולייסוריה, אף על פי שהקריאה בו היא איטית ומענגת.
בין לבין נמצא את התרגומים של קרול שוורץ למשורר הרומני לוצ'יאן בלגה, שירים שקרול שוורץ בעצמו כתב ואיזכורים לסופרים רבים אחרים, בעיקר: פרננדו פסואה. איזכורו של פסואה הוא לא בכדי. פסואה המציא את המונח הטרונים, שמשמעו שם עט. אבל, בניגוד לשמות עט רגילים, ההטרונימים שבהם השתמש היו דמויות של ממש, מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן.
אני חושדת שקרול שוורץ הוא הטרונים לניצן ויסמן. קרול שוורץ הוא דמות דמיונית מגובשת ומפותחת היטב. הפרגמנטים של שוורץ מזוקקים, מדוייקים, מחושבים וכתובים היטב, ניכר שהכתיבה של הספר ארכה שנים. קרול שוורץ הוא הדמות הטובה ביותר של ניצן ויסמן. העיסוק בכתיבה, מהותה, החרדות שלה, בספרות ובספרים ממקמים את ניצן ויסמן בשורה אחת יחד עם סופרים רבים וטובים אחרים שכתבו על הכתיבה ויסוריה.
אהבתי גם את עטיפת הספר המינימליסטית, הנקייה, והאיור המיוחד של ניצן ויסמן.
