סמלאן רושדי והאיסלאם
סלמאן רושדי, סופר ממוצא ההודי שחי באנגליה, הסעיר את העולם בשל ספרו פסוקי השטן, חוזר שוב לחומרים שבעטיים נרדף – האיסלאם. הוא גם חוזר לסגנון הפנטסטי שכתב עליהם בספרו השני ילדי חצות שהיה בחלקו פנטזיה. שמו של הספר המסורבל שנתיים, שמונה חודשים ועשרים שמונה לילות, הוא למעשה וריאציה למספר אלף ועוד אחד. כלומר: אלף לילה ועוד לילה.
אלף לילה ולילה היו סיפוריה של הדמות המיתולוגית, מספרת הסיפורים האם הקדמונית, שחארזדה. בזכות יכולותיה הפרוזאיות שחארזדה הצליחה להתחמק מעונש מוות, ללדת שלושה ילדים למלך ואף להפוך את המלך לאדם אדיב, נדיב, רחב אופקים וידידותי. על ידי הצהרת הון זו, שבכותרת הספר, מכריז עצמו סלמאן רושדי למספר הסיפורים הבא. לא אישה. גבר. שחארזדה באמצעות סיפוריה הפכה את המלך למלך טוב ואת עונש המוות לחיים ארוכים ומאושרים. רושדי מוצא את עצמו בסכנה דומה ומספר סיפור בלתי רצוי, מטריד אולי אפילו מאיים.
סיפורי אלף לילה ולילה
בספר זה יש אולי אלף סיפורים ותתי סיפורים, בוודאי ובוודאי אותה כמות של דמויות. וליתר דיוק ג'ינים.
בויקיפדיה מוגדר הג'יני כך: בפולקלור הערבי הג'יני הוא יצור על-טבעי בדיוני שמעניק רצון חופשי. הג'ינים מוזכרים בקוראן, ויכולים להיות טובים או רעים. ג'ינים רעים יכולים להוליך שולל בני אדם המחזיקים בהם. באסלאם, השטן הוא ג'יני שסירב להשתחוות לאדם כאשר צווה בידי אללה.
אצל רושדי הג'ינים חיים בעולם מיוחד – פריסטאן (מסתבר שיש מקום כזה בעולם המציאותי), ויש להם פתח מיוחד פעם במילניום (אלף שנה) כדי להתערבב עם בני האדם. יש להם כוחות מיסטיים אך לא בהכרח כוחות אינטלקטואליים. ברומן שלפנינו פריסטאן יכול להיות גם פיירילנד (Fairyland), כלומר ארץ הפיות שממנה הג'ינרית (ג'יני ממין נקבה) דוניא (=עולם), מגיעה לאנדלוסיה במאה השתים עשרה כדי להתאחד עם אהוב ליבה אבן רושד וללדת לו ילדים אינספור.
היא מעריצה את חוכמתו והיא רוצה שהיא תתרבה על פני האדמה. אבן רושד (שזהו גם שם משפחתו של הסופר סלמאן רושדי), הרופא והפילוסוף, אכן מתאהב בה והיא מגשימה את חלומה להביא אינספור ילדים-ג'ינים, חציים בני אדם חציים ג'ינים, ויש לה מטרה ברורה בכך. יש משהו שמייחד את כל צאצאיו – כולם חסרי תנוכי אזניים.
עיקר פעלו של אבן רושד הוא תרגום המדינה של אפלטון וכתביו של אריסטו. למרות הערצתו לאריסטו טען אבן רושד הרציונליסט כי הפילוסופיה זרה לאיסלאם. הוא כתב את הספר אי הקוהרנטיות של אי הקוהרנטיות או, כפי שתורגם לעברית "מפלת המפלה". חיבור זה הוא תגובת נגד לספרו של אל ע'זאלי, תאולוג קנאי, "מפלת הפילוסופיה", שביסס את כוחו של אלוהים מעל לגורמי הטבע הארציים. אבן רושד ניסה לחבר רציונל ומוסר אנושי עם אלוהים ואמונה כשהוא מעריך את הטוב האלוהי ואמונה שאינה פאנאטית. על כך הוא הוגלה ממקום מושבו, ממש כמו רושדי הסופר. הויכוח הזה גם נזכר ברומן זה כויכוח ניצחי שיעיר את שני ההוגים ממשכבם, הויכוח הזה שבין רציונל לאמונה ודת הוא אחד ממרכזי הספר.
ניו יורק
לאחר אלף שנה תחול קטסטרופה בניו יורק שתגרום להירונימוס הגנן להתרומם כמה מילימטרים מן האדמה. הירונימוס הוא גבר גדול מימדים שמתגעגע עמוקות לעיר הולדתו מומביי, שבעבר נקראה בומביי וכן – זוהי עיר הולדתו של סלמאן רושדי. הירונימוס היה מאבות הכנסייה מחבר הוולגטה – תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית. כאן, ברומן של רושדי, הירונימוס ייקרא בפי כולם ג'ירונימו. ויש גם מלחין בריטי בשם הוגו, אמן גראפי בשם ג'ימי קאפו ופאם פאטאל בשם טרזה סאקה. דוניא, אימם הקדומה של הג'ינים האלו, תנסה לשוב לעולם ולאחד אותם. צאצאיה של דוניא הגיעו לעולם כדי לפזר אנושיות ולהציל את העולם מקריסתו אל תוך עצמו ומהעיפרית. העיפרית אלו הם שדים על-טבעיים, בדיוניים, בפולקלור הערבי. העפרית מוזכרים בקוראן בסורת א-נַמְל. הם יצורים מכונפים עצומים, עשויים מאש, בדמות זכר או נקבה, שחיים במעבה האדמה. הם ידועים במיוחד בשל כוחם הרב וערמומיותם. העפרית בדרך כלל נישאים זה לזה, אף על פי שהם עשויים גם להתחתן עם בני אנוש. כדי להשפיע עליהם או לפגוע בהם, בני האנוש צריכים להשתמש בכשפים. העפרית עשויים להיות טובי-לב, אך לרוב הם מתוארים כיצורים מרושעים וחסרי רחמים (מתוך ויקיפדיה).
פילוסוף נוסף שרושדי משלב ברומן שלו הוא שפינוזה, היהודי (אולי חילוני) שהתייחס לתנ"ך כיצירה אנושית ולא פרי התגלות אלוהית. מבחינתו של שפינוזה האל הוא הטבע ולכן הדת למעשה מתבטלת. עוד יוצא מכך שאין שום ממשות בציווי האלוהי, כלומר, המוסר אינו באלוהים, אלא באדם. תפקידו של האדם להגביר את השוויון, הצדק והאהבה. אדם שמתנהג כראוי ובתבונה יהיה אדם חופשי, זהו אדם שהתבונה אצלו היא מעל לרגשות. דבר נוסף שחשוב בהגותו של שפינוזה הוא תרומתו לאחדות הגוף והנפש. רושדי מבקר את תפיסתו של דקארט בדבר הדואליות של הגוף והנפש ונותן בפי הג'ינים את ההכרה באחדות זו.
סלמאן רושדי מפקיע את היכולות הרטוריות-פרוזאיות מפיה של שחארזדה האישה, האם הקדמונית, ולוקח אותן ליכולות הגבריות שלו עצמו. אם שחארזדה סיפרה את סיפוריה כדי להתחמק מעונש, לבדר ולהרחיב את אופקיו של המלך האכזר, הרי שסלמאן רושדי לוקח לעצמו את תפקיד האב המרביץ תורה באופן ישיר, ה"מאיים", זה שמטיח בפנינו את הביקורת שלו כלפי העולם. ובכל זאת, דוניא, האישה, היא זאת שתפקידה להביא שלום על העולם ולהפיץ אהבה – אבל באמצעות תפקידה הנשי: להביא צאצאים לעולם.
אם כן, סלמאן רושדי משתמש בדמויות ומושגים מן האיסלאם ומן הפילוסופיה כדי לעורר באדם מחשבות אודות הקונפליקטים המרכזיים בעולם: בחירה חופשית וסבל, רצון חופשי ודטרמיניזם, רציונל ואמונה, סיבה ותוצאה. ומעל הכל תפקידה של הדת בעולמנו. כל זאת נכתב באופן עליז, משעשע, בביקורת סאטירית ומושחזת.
