ספרו השמיני של פר פטרסון, גברים במצבי, הוא ספר אישי ששני סוגי אבל ואובדן שזורים זה בזה.
פר פטרסון, גברים במצבי, מודן, 2021 (2018). תרגום: דנה כספי
שריפה במעבורת
באפריל 1990 שטו נוסעים במעבורת בדנמרק. שרפה אחזה במעבורת ו 159 מהנוסעים מתו. פר פטרסון איבד ארבעה מבני משפחתו: אביו, אחיו ואחיינו. את אימו הוא איבד קצת לפני כן, ממחלה. מה שפטרסון זוכר ממנה אלו המילים שאמרה לו, כשסיימה לקרוא את ספרו הראשון: "טוב, אני מקווה שהבא הבא לא יהיה כזה ילדותי". זה שבר את פטרסון.
איך מודדים צער?
כמו פר פטרסון, גם ארוויד ינסן הוא סופר נורווגי מצליח. ארוויד גרוש ויש לו שלוש בנות. ביום ראשון בספטמבר 1992 הוא נמצא לבדו בדירה וצלצול של טלפון מעיר אותו. הוא מתעכב לענות, אולם כשהוא עונה הוא מגלה שגרושתו טוריד זו שמתקשרת.
טוריד רצתה להתגרש שנה וחצי לפני שעזבה באמת – שבוע לפני האסון, כפי שארוויד מגלה במכתב שטוריד התכוונה לשלוח לו – אבל נשארה כי לא רצתה להחשב כמי שגזלה ממנו את הדבר האחרון שהיה לו. הם חיו יחד חמש עשרה שנה.
כך, ארוויד מוצא את עצמו מחזיק בקושי בחיים, כשרק לפני שבוע בילה בחדרי שינה, בתים ושכונת יותר משהעלה בדעתו אצל גברים כמותו. הוא מבקר שוב בשדות קרב ישנים ברחבי העיר, משתכר, פוגש נשים והולך איתן הביתה, או שהוא מסתובב במאזדה שלו, שם הוא גם מבלה את הלילות כאשר מיטתו הופכת למקום בלתי אפשרי להיות בו. אבל זה פסק
רציתי להיות כמו מדורה, אבל במדורה שלי היה יותר יופי מלהבות (עמ' 9)
ארוויד יאנסן נאבק כמעט לכל אורכו של גברים במצבי, כדי לענות על השאלה הזו, איך מודדים צער. כמו פטרסון בעצמו, גם ארוויד חוזר פעם אחרי פעם אחרי ההתמודדות הזו עם האובדן והאבל שלא מרפים ממנו: מוות וגירושים.
ובכלל, דמותו של ארוויד חוזרת מספר פעמים ביצירתו של פטרסון
הצלצול הגואל?
צלצול הטלפון של טוריד שמעיר בקושי את ארוויד מחזיר אותו אל ההתמודדות עם האובדן הכפול ועם החיים שגרושתו ובנותיו בנו לעצמן, ואין לו חלק בזה, "נראה כאילו מחקו אותי" (עמ' 18), הוא אומר. צלצול הטלפון מעביר את ארוויד בין תקווה וייאוש בין חייו השבורים לבין החיים החדשים, בין עבר לעתיד, בין עצמו לבין ביתו הבכורה, שהרגיש תמיד שהיא מבינה אותו הכי טוב. ביתו, ויגדיס, שעוברת משבר משלה מושיטה יד, ועל ארוויד למצוא דרך להגיב לעזרה ההדדית.
אוסלו
גברים במצבי, הכתוב בגוף ראשון, מתאר תיאור מפורט את העיר אוסלו. ארוויד מתאר את ההליכות הרגליות שלו, שמות של רחובות, על איזו רכבת הוא עולה, ואיך נראה המקום שבו טוריד נמצאת ואיך כדאי להגיע אליה. ארוויד מוליך את הקורא למסע באוסלו ופרבריה.
חוץ מהמיקום הפיזי, ארוויד ממקום את הקורא תרבותית, תוך התייחסויות למחזות, רומנים, סרטים ומוזיקה: סטרינדברג וברגר וברגמן והביטלס. אבל למרות שארוויד מתעקש על מיקומו באמצעות אדריכלות ואמנות, הוא איש של שומקום. הצער שלו גורם לו לצלול אל חור גיהנום סוליפסיסט.
גברים במצבי הוא דיוקן עדין וחסר רחמים של חיים שהולכים לרסיסים. אבל בין לבין יש גם תקווה, וארוויד צריך להחליט אם הוא לוקח אותה אל חיים חדשים
