הרומן היפהפה James של הסופר פרסיבל אברט (Percival Everett) זכה בפרסים רבים: Kirkus Prize, the National Book Award for Fiction וגם – פרס פוליצר היוקרתי לשנת 2025. אך נכון לכתיבת שורות אלו, טרם תורגם לעברית.
פרסיבל אוורט, 1956, סופר אמריקאי, מתאר עצמו כ"אירוני באופן פתולוגי", חוקר ז'אנרים רבים – ספרות מערבית, מתח, סאטירה וסיפורת פילוסופית. הספרים שלו הם סאטיריים, וחוקרים סוגיות של גזע וזהות בארצות הברית.
אוורט מוכר בזכות ספרו Erasure, אשר עובד לסרט סיפורת אמריקאית (2023).
140 שנה אחרי הרפתקאותיו של האקלברי פין של המחבר מארק טווין, פרסיבל אברט מעבד מחדש את הרפתקאות הילד האק, אך מנקודת מבטו של חברו למסעותיו, העבד הנמלט ג'ים.
בראיונות, פרסיבל אוורט מתעקש שג'יימס אינו סיפור מחודש או גרסה מחודשת של האקלברי פין. אוורט מצהיר שהוא לא כותב מחדש את האק פין אלא נותן לג'ים "נוכחות", באופן שמארק טוויין לא היה מסוגל לעשות באותה תקופה.
What did I do? I'm a slave Norman. I inhaled when I should have exhaled (p.217)
תזכורת קלה:
הרפתקאותיו של האקלברי פין
הרומן הפיקרסקי (גיבור הרומן הפיקרסקי הוא בדרך כלל נווד הרפתקן בן השכבות הנמוכות (בספרדית: pícaro). הגיבור נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה מהיר ורב תהפוכות. ויקיפדיה), הרפתקאותיו של האקלברי פין, הוא המשכו של הרפתקאותיו של תום סוייר (גם את דמותו של תום סוייר נפגוש ב James).
הרומן מתרחש במיזורי, 1840. האקלברי פין הנער מקבל סכום כסף נכבד. האלמנה דאגלס ואחותה מיס ווטסון הופכות להיות האפוטרופסות שלו. אביו האלכוהוליסט מתעלל בו ומנסה לקחת ממנו את כספו, כשהוא לא מצליח הוא כולא אותו. האב מנסה להרוג את האק, אבל האק מצליח לברוח ומתאחד עם העבד של מיס ווטסון, ג'ים. ג'ים ברח ממיס ווטסון כיוון ששמע שהיא מתכננת למכור אותו.
האק וג'ים מתחילים מסע של נדודים ובריחות, ומגיעים לקהיר באילינוי החופשית. ג'ים והאק נפרדים ומתאחדים חליפות עד שהם נפרדים סופית כש"המלך" ו"הדוכס" גורמים לפרידתם.
בהרפתקאותיו של האקלברי פין מארק טווין ממשיך לספר את סיפורו של האק, אבל את פרסיבל אברט מעניינת דווקא דמותו של ג'ים, ג'יימס, וברומן James הוא מספר את החלק שלו בהרפתקאות.
James, Percival Everett
James של פרסיבל אוורט מתמקד, כאמור, בסיפורו של ג'ים, והוא מסופר בגוף ראשון. העלילה סביב האק משתנה מעט ודמויות אחרות – גם היסטוריות – זוכות לפירוש מחדש.
במיזורי, ג'ים עבד תחת בעלותה של העלמה ווטסון. הוא עבד (Slave) לעלמה אבל גם למוסכמות חברתיות. הוא נשוי לסיידי ויש לו בת, ליזי; איש משכיל, יודע קרוא וכתוב, ומדבר בינו לבין משפחתו באנגלית תקנית. ג'ים, משפחתו וחבריו מקפידים לעבור לקוד שיח קלוקל מול כל אדם לבן ומשתדלים להציג עצמם כבורים וכבעלי אמונות תפלות. הסיבה העיקרית לכך זה כדי להימנע ממשיכת תשומת לב, ובכדי לאפשר לאדם הלבן לקחת קרדיט על כל יוזמה ורעיון, כי אחרת אלו ילוו בענישה גופנית.
We must let the whites be the ones who name the trouble … Because they need to now everything before us. Because they need to name everything … Mumble something so they can have the satisfaction of telling you not to mumble. they enjoy the correction and thinking you're stupid (p. 22)
האקלברי פין הוא בנם המאומץ של האלמנה וגברת ווטסון והוא מדבר באופן חופשי ונוח עם ג'ים. הוא גם שואל אותו שאלות הנוגעות על דרכי העולם, כמו מדוע קיימת עבדות והשיחות ביניהם מרתקות.
כשנודע לג'ים שגברת ווטסון עומדת למכור אותו, רק אותו ולא את משפחתו, הוא נמלט, אך מתכנן לחזור למשפחתו כדי לשחרר אותם.
ג'ים מוצא עצמו באי ג'קסון, שם הוא פוגש את האק, שבורח מאביו המתעלל, ומכאן מתגלגלות הרפתקאותיהם. כששיטפון פוקד את הנהר, ג'ים מגלה את גופתו של אביו של האק, אך מונע מהאק לזהות את הגופה.
במקרה אחר, איתרע מזלו של ג'ים ונחש הכיש אותו. החום שלו עלה ובהזיותיו הוא פוגש את וולטר.
וולטר, פרנסואה-מארי ארואה (1694 – 1778)
וולטר היה סופר ופילוסוף צרפתי, מהוגי הנאורות שבתקופת ההשכלה. הוא האמין שהספרות היא הדרך להובלת שינוי חברתי. הוא סלד משלטון הדת, נלחם בחוסר הסובלנות שלה ותמך בחופש המחשבה. בניגוד להוגים מתקופתו וולטר לא האמין שטבע האדם רע מנעוריו, אלא שאמונות טפלות הופכות אותו לכזה. הוא האמין במוסר כלל-אנושי שיביא לתרבות אוניברסלית (שהיסודות שלה הם לדוגמה, אסור לרצוח בני אדם, רעב וכאב הם פגע רע).
ולמרות זאת, יחסו של וולטר לזר היה אמביוולנטי. רוח כתביו עמדו בניגוד גמור לעמדותיו, בעיקר כלפי שחורי העור באפריקה וליהודים.
ספרו הידוע ביותר הוא קנדיד, נובלה סאטירית, פיקרסקית, המתאר את סיפורו של קנדיד. קנדיד מחונך בגן העדן בידי המורה פנגלוס, על פי הערכים של לייבניץ (אלוהים הוא הטוב בכל העולמות האפשריים). אבל עולמו של קנדיד נקטע והוא יוצא למסע תלאות בעולם, מסע שגורם לו להתפכח מן האמונה התמימה שחונך על פיה.
חשיבות הפגישה בין ג'ים לוולטר
בפגישה שהוזה ג'ים הוא מבקר את וולטר. וולטר האמין שלכל גזע יש מקור נפרד ומכאן ניכר שהאמין בפוליגניזם (התורה שלפיה הגזעים נבראו כל אחד בנפרד, ויש להם יכולות שונות) ואף הגחיך את המונוגניזם המקראי.
ג'ים מבקר את אמונתו של וולטר בפוליגניזם ומוחה על כך שעבדים עשויים שלא לפעול למען זכויותיהם האזרחיות. ולכן ה"פגישה" של ג'ים עם וולטר מעלה שלוש נקודות עיקריות:
גזע – כיצד אדם נאור כמו וולטר תמך בחלוקה לגזעים, הפריד ביניהם ואף תמך בעליונות גזעית.
זכויות חברתיות – והשאלה האם לגזע אחד יש זכויות חברתיות ולשני אין.
עולם הספרות והתרבות – הפגישה מעלה את חשיבות העולם הספרותי והחשיבות שלו לתרבות, האפשרות ל"כופף" זמנים, לשלב דמויות היסטוריות עם עולם הבדיון ולדון בסוגיות פילוסופיות.
בהזיותיו וב"פגישתו" עם וולטר, ג'ים מדבר בקול רם, והשפה הדקדקנית והעשירה שלו מבלבלת את האק. הוא הרי רגיל שג'ים מדבר בשפה של עבדים ולא יכול להיות שג'ים מדבר כל כך יפה.
כשג'ים מחלים, הוא והאק ממשיכים להפליג, מוצאים ספינה טרופה ומחליטים להיכנס אליה כדי לנסות ולמצוא שלל. השלל שהם מוצאים מלהיב את ג'ים: ערימה של ספרים שהוא רוצה לקחת איתו: ספרים של וולטר, של ז'אן ז'אק רוסו והתנ"ך. האק לא מבין את פשר העניין אך מניח לג'ים. אבל ג'ים רוצה גם עיפרון כדי שיוכל לכתוב את סיפור חייו.
A man who will not let his story be self-related, but self-written
With my pencil, I wrote myself into being (p. 93)
הרפסודה שלהם נהרסת, ג'ים נסחף אל אילינוי והאק נעלם. ג'ים פוגש מישהו שמנסה לעזור לו ואף נחלץ להשיג לג'ים עיפרון, מעשה שיעלה לו.
האק מצליח לאתר את ג'ים, אבל רק כדי להיפרד שוב, בגלל "מלך" ו"דוכס".
ג'ים שוב ניצל, הפעם כשדניאל דקאטור אמט קונה אותו.
דניאל דקאטור אמט
דניאל דקאטור אמט (1815 – 1904) היה מלחין, בדרן ומייסד להקת המינסטרלים הראשונה של מסורת הפנים השחורות (Blackface), ה Virginia Minstrels. הוא זכור בעיקר כמלחין השיר Dixie.
מופע הבלאקפייס כלל בעיקר גברים לבנים במסכות שחורות, שחיקו גברים ונשים אפרו-אמריקאיים. הם שרו שירים ונגנו בבנג'ו ובתופים. במציאות, אמט זכה להצלחה רבה, וקראתי באיזשהו מקום שמארק טוויין היה מעריץ שלו.
בספר הוא "זוכה" ללעג מצד האפרו-אמריקאיים על שיריו.
פרסיבל אוורט מציג את אחד מחברי הלהקה, נורמן, כעבד לשעבר שמתחזה ללבן בלהקה וצובע את עורו בשחור. ג'ים משתמש במילה הסוציולוגית לדמותו של נורמן – מעבר, Passing (כתבתי על כך בהרחבה כאן, כאן, וכאן). באופן כללי, זהו מושג שטבע אירווינג גופמן ב 1963 והוא מתאר מעבר – היכולת של אדם לעבור לקבוצת זהות אחרת השונה משלו. אברט משתמש במונח הזה בעלילת הספר המתרחשת ב 1840 ושם אותו בפיו של ג'ים, כשהוא שואל את נורמן למה הוא עושה את זה.
באורח מוזר, צבעו נורמן, לבן אך בן הגזע השחור – מגן עליו מפני האדם הלבן, אך מבלבל את האדם השחור
I had addressed a white man without employing slave speech (p. 242)
ג'ים מתפלא מאוד כשאמט וחברי הקבוצה נוהגים בו באדיבות ומאפשרים לו לחיות כמוהו, אמט גם מצהיר שהוא וחבריו מתנגדים לעבדות. אבל ג'ים מבין שבכל זאת אמט משתמש בו כעבד. יותר מזה, כ"שחור" היחידי בקבוצה הוא חשוף בפני הלקאה או תלייה למוות במידה שיתגלה שהוא עבד.
I was the horse that I was, just an animal, just property, nothing but a thing, but apparently I was a horse, a thing, that could sing (p. 158)
ובמקום אחר:
Without someone white to claim me as property, there was no justification for my presence, perhaps for my existence (p. 258)
לכן, ג'ים נמלט שוב יחד עם מחברת השירים של אמט. במחברת, לצד השירים המבזים שבה, הוא כותב את סיפורו.
הבריחה שלו מהווה השראה לנורמן והוא הולך בעקבותיו. כשג'ים ונורמן מגלים ששניהם מעוניינים לשחרר את נשותיהם נורמן מתחזה לאדונו של ג'ים כדי שיוכלו לרמות ולקבל כסף. הסיפור מסתבך ושניהם בורחים.
מלחמת האזרחים פרצה וג'ים מבין שגם זה לא ישחרר אותו. ושוב ג'ים חולם, ובחלומו הוא פוגש בשניים: ג'ון לוק ודמות מהספר קנדיד של וולטר.
ג'ון לוק (1632 – 1704)
ג'ון לוק היה פילוסוף אנגלי, אחד הפילוסופים החשובים של עידן הנאורות. הוא עסק בתורת ההכרה ובפילוסופיה פוליטית (טבע האדם).
במשך השנים התקבע קונצנזוס לפיו לתאוריה הפוליטית של לוק, הייתה השפעה מכרעת על הכיוון הפוליטי והרעיוני של המהפכה ושל החברה האמריקאית. בין השאר נטען שתומאס ג'פרסון כתב את הכרזת העצמאות האמריקאית בהשפעת לוק. לפי גישה זו לוק השפיע על התודעה של האמריקאים, ודרכו התקבלו רעיונות כגון: שוויון טבעי בין כל בני האדם; הסכמה של הנמשלים כבסיס היחיד לממשל לגיטימי; קיומן של זכויות טבעיות שלא ניתן למוסרן; כפיפות השלטון האזרחי למגבלות המפורטות באמנה החברתית; האמנה החברתית כבסיס ללגיטימציה; והרעיון שפעולות המנוגדות לאמנה החברתית מהוות עילה להתנגדות ואף למרד (ויקיפדיה).
אבל, כמו וולטר, גם ג'ון לוק, והפילוסופיה הליברלית והשיוויונית שלו עמדו בניגוד גמור למעשיו.
לוק היה אחראי על נושאים רבים הקשורים בניהול הקולוניות, והוא היה מודע למצב העבדים שם. לוק עצמו השקיע כסף בקולוניות. ב-1671 הוא השקיע, יחד עם לורד אשלי, בחברה האפריקנית המלכותית, שעסקה בהובלה וסחר בעבדים בין אפריקה ואמריקה. ב-1672 הפך לוק למזכיר של "המועצה למסחר ולמטעים זרים". כמזכיר של המועצה, הפך לוק לאחד המומחים בעלי הידע הרב ביותר לגבי הקולוניות באמריקה ולגבי הסחר ותנאי המחיה של העבדים האפריקאים. הפרק בחייו של לוק הנוגע לסחר עבדים ותנאי העבדות בצפון אמריקה עורר עניין רב נוכח העמדות הברורות שהביע נגד עבדות בשתי מסכתות על ממשל מדיני.
הפגישה השנייה עם ג'ון לוק
לקראת סיום הספר, ג'ים פוגש שוב בג'ון לוק. נראה לו שההופעה שלו בלבד היא כמו אות סכנה. ג'ים שואל את לוק, האם בא שוב להגן על מתן סליחה לעבדות. אבל לוק עונה לו: דמיין שאתה כובש, אז ככל שהמלחמה מתמשכת אתה תישאר עבד. ג'ים שואל: מתי המלחמה תסתיים, וג'ון עונה לו: Does it End? ג'ים תוהה: אם יש מלחמה, יש לי את הזכות להילחם בחזרה, יש לי את הזכות, אם לא את החובה, להרוג את האויב שלי. האייב שלי הוא מי שרוצה להרוג אותי (והאויב של ג'ים הוא האדם הלבן).
באותו חלום הוא פוגש דמות אחרת מספרו של וולטר, קנדיד, את קונגונד. היא מדייקת את התהייה של ג'ים:
Maybe you won't be a slave, but you won't be free (p. 277)
I am a man who is cognizant of his world, a man who has a family, who loves a family, who has been torn from his family, a man who can read and write, a man who will not let his story be self-related, but self-written
כדי להימנע מספויילרים אעצור כאן בתיאור עלילת הספר. אניח לסקרנות להוביל לקריאת הספר ולפתרון התעלומות: האם ג'ים והאקלברי פין יתאחדו שוב? האם ג'ים יצליח לשחרר את משפחתו? ואם במהלך העלילה אנו קוראים על ג'ים, מיהו ג'יימס?
James – רומן היסטורי, דיסטופיה או מסמך אהבה לספרות ולתרבות?
James הוא רומן מחריד, כואב וסאטירי. הוא מציע מסע תלאות, הרפתקאות, רווי כאב וחמלה ולא שגרתי. העיבוד מחדש לספרו של מארק טוויין מאפשר לפרסיבל אוורט בנייה מחדש של קלאסיקה תרבותית שיכולה לעמוד בפני עצמה כקלאסיקה תרבותית.
בעוד שבהרפתקאותיו של האקלברי פין יש גוונים הומוריסטיים, James הוא סיפור מאופק, קודר, מעורר מחשבה, רציני ופילוסופי, מלא תיאורים אלימים ומטרידים של עבדות והתעללות שלא קל לקרוא.
ג'ים של אוורט הוא לוחם, אנושי, עייף, וסובלני. הוא משכיל, אוהב ספרים, מסוגל לדיונים פילוסופים עם גדולי עידן הנאורות וההשכלה "עוקץ" אותם ומבקר אפילו את התנ"ך. בנוסף הוא כותב את הסיפור של עצמו. הדיונים הפילוסופיים שלו נועדו לבקר את תפיסתם של אלו שהטיפו לליברליזם ושוויון ועל תפיסתם הצרה לגבי זכויות אדם, בוני האמנה האזרחית של אמריקה החופשית. הוא הופך את האדם הלבן לאויב, ולכן James יכול להיקרא לא רק כרומן היסטורי אלא כדיסטופיה שמי שמציג אותה הם הקורבנות של החברה האמריקאית:
White people are trying to tell us that everything will be fine when we go to heaven. My question is, will they be there? If so, maybe I'll make other arrangements
מעבר לזה, James הוא עוד הרבה דברים: סאטירה בלתי פוסקת של החלפת קוד שפה, הרהור על הבניה של זהות גזעית, מכתב אהבה למילה הכתובה, לספרות ולתרבות. ומעל הכל – זהו ספר שמעלה על נס את נושא הכתיבה וחשיבותה, השימור לדורות הבאים
I wrote to extend my thought, I wrote to catch up with my own story, wondering all the while if that was even possible
James הוא ספר נפלא, פנינה נהדרת לספרות האמריקאית והעולמית בכלל, ראוי לפרס שזכה בו, מעורר מחשבה ומעורר התפעלות לתרגיל הספרותי – ספר ילדים ונוער שרובנו הכרנו וגדלנו עליו, קלאסיקה עולמית, שהבנו באופן אחד, והעיבוד מחדש שמציג פן נוסף.
השיר דיקסי במקור:
עיבוד של בוב דילן:
