ג'וליאן בארנס / הסיפור היחיד The Only Story / Julian Barnes
עוסק במבט מפוכח ומצויין על אהבה, תוך בחינת מוטיב זמן וזיכרון: אדם מבוגר שנזכר ברומנטיקה שהגדירה את חייו ומתבונן לאחור על חיים שלא הושגו, ועל משמעות הקיום.
עוסק במבט מפוכח ומצויין על אהבה, תוך בחינת מוטיב זמן וזיכרון: אדם מבוגר שנזכר ברומנטיקה שהגדירה את חייו ומתבונן לאחור על חיים שלא הושגו, ועל משמעות הקיום.
לקרוא ספר של סמואל בקט אחרי שנים רבות כל כך, זה מסג' למוח. מרפי הוא ספר שלוחץ על כל התאים האפורים, כל מה שידעת ולא ידעת
שיעור בחינוך מוסרי אודיסאי מודרני, אשר טרגדיה אהבה והעולם שמעבר דרים בו בכפיפה אחת
סיפור אהבה ומיסתורין, שחושף את התקבלותו של הגוף מול כאבי העולם ומתרכז בשמחת החיים המסובכת של ויווק, שחי במרחבים לימינליים: בין העיר לכפר, בין הרוח לפיזי, בין מחלת נפש ל ogbanje, בין סבתו לבין גופו שלו, בין גבר לאישה
Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World מהווה מבט נוקב על הטראומה שנשים נתונות בהן, במערכת חברתית המוגדרת על ידי קודים פטריארכליים. זהו ספר אכזרי, עגום וחסר רחמים בהצגת האלימות, שברון הלב ואבל, אך בסופו של דבר הוא יותר מלא חיים
מאת: אורנה ליברמן הרומן הקצר "מר ואלכה" של גדעון הרן הוא השלישי בטרילוגיה, אחרי "מר עכבר" ו-"מר למפל". כל אחד מהרומנים ניתן לקריאה כיחידה עצמאית, אף על פי שמר עכבר ומר למפל נוכחים כדמויות חשובות בביוגרפיה של מר ואלכה. גדעון הרן, מר ואלכה, פרדס, 2020
את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa ) "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול כבוד Three Daughters of Eve. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית
סרטו החדש של נורי בילגה ג'יילן הוא סרט איטי, לירי, פואטי, חורפי ומרגש, דרמה אנושית ומשפחתית רבת רבדים. כמו לקרוא רומן היסטורי עם רבדים, רפרורים וקונוטציות רב תרבותיים.
ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.
לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.