מאת: אורנה ליברמן
הרומן הקצר "מר ואלכה" של גדעון הרן הוא השלישי בטרילוגיה, אחרי "מר עכבר" ו-"מר למפל". כל אחד מהרומנים ניתן לקריאה כיחידה עצמאית, אף על פי שמר עכבר ומר למפל נוכחים כדמויות חשובות בביוגרפיה של מר ואלכה.
גדעון הרן, מר ואלכה, פרדס, 2020
המוטו של הרומן לקוח מספר הילדים של אריך קסטנר "הכיתה המעופפת": כנגד תעתועי הגורל לא יעזור שום לימוד (עמ' 90). גם גיבורו הראשי של הרומן לקוח מספרו של קסטנר. מדובר בד"ר רוברט, מהפנימיה של "הכיתה המעופפת", שאותו מחזיר גדעון הרן לתחייה וגם מביא אותו אל מותו. הספר נפתח במותו של ד"ר רוברט וחוזר אליו בסופו.
מספר יודע כול מבהיר לנו כבר מההתחלה שד"ר רוברט היה אדם מורכב ומסובך, בעל שתי זהויות ושני שמות. סקרנות הקורא מתעוררת: מהם סודותיו של הרופא-מוזיקאי-דוור העומד למות ומביט על חייו? מהם החוטים המקשרים בין פרקי חייו השונים? הקור ששצרב בו כרופא צבאי חוזר ומופיע בחייו כדוור בכפר הפסטורלי, המכוסה שלג, שבו התיישב לזמן מה, כנווד שהמשיך לרדוף אחרי מטרות בלתי מושגות עד שסם המוות החליק על דמו כמזחלת שלג אל קצות אצבעות ידיו ורגליו.
הסגנון המשעשע בארכאיות המעושה שלו מגביר את תיאבון הקריאה ומקהה את הטרגיות של האירועים המסופרים. לדוגמה:
"גברת רוברט הייתה אוהבת אדם אך לא רצתה בילדים משלה וראתה את שליחותה בעולם בהפצת צלילים ולא מעבר לכך. לעתים תכופות הייתה אומרת למר רוברט כי חייהם שמחים ומלאים בתוכן גם ללא ילדים, וכי את ערבי החורף שבהם היא מנגנת והוא מאזין לא תחליף בעד שום הון שבעולם. מר רוברט שלא אימץ מעולם כלב ולא ידע איך מטפלים בכלבים שמח שאין גורלה של קודה כגורלם של אותם כלבים מימי החזית המזרחית שאולפו על ידי הרוסים באמצעות מנת אוכל ריחנית ומשובחת, לזחול מתחת לפאנצרים, כפי שכונו הטנקים הגרמניים, כשעל גופיהם מוצמדים מטעני חבלה ולצדם נפץ קטן שבלט מעל גבם כאנטנה. והיה הנפץ מתחכך בגחון של הטנקים ומפעיל את חומר הנפץ בתחתית הטנק היכן שהפלדה דקה יחסית והיו הכלבים נפוצים לכל עבר בלי שקיבלו אפילו את סעודתם האחרונה. וידע מר רוברט כי קודה אינה בת אילוף וסמך עליה כי בנסיבות דומות הייתה עולה על צריח הטנק במקום לזחול מתחת לגחונו, ואומנם לא הייתה מתפוצצת אבל הייתה סובלת מרעש הפגזים והמקלעים שכן קודה סבלה מכל רעש חד. אפילו צלצול פעמוני הצוואר של הפרות החריד אותה, כך שמע, וחש כי היא אינה מרוצה מהליכתם המשותפת וכי במקום למשוך את ידו לפנים כדרכם של כלבים מושכת היא אותו לאחור ומקשה עליו את ההליכה מה גם שהוא אוחז בשמאלו את האופנים." (עמ' 42-43).
ד"ר רוברט מחליט לשנות את שם המשפחה שלו ל"ואלכה" על שם הלמוט ואלכה, נגן עוגב עיוור מפורסם. חייו של הלמוט ואלכה עומדים בסתירה למוטו של הספר. הגורל תעתע בו כשלקח ממנו את מאור עיניו כשהיה בן תשע עשרה אחרי שקיבל חיסון נגד מחלת האבעבועות השחורות אך מר ואלכה "למד בעל פה ומשמיעה בלבד את מכלול יצירתו של באך למקלדת. וכך, ללא תווים, ניגן ואלכה במשך שנים רבות בכנסיית שלושת המלכים שבפרנקפורט והיה זה הלמוט ואלכה ולא אחר שסימל עבורו (עבור ד"ר רוברט, א.ל.) את למדנות הנגינה המוחלטת והטהורה אף יותר מסֶזָר פרנק הצרפתי, אלברט שווייצר הצרפתי-גרמני וגִיּום דּופָאי הפרנקו-פלמי." (עמ' 11).
המודלים של ד"ר רוברט, מלבד הלמוט ואלכה, הם אלברט שוויצר, גלן גולד ומריה יודינה. על השניים האחרונים נאמר שהם בני תקופתו של גיבור הספר (עמ' 66), כך שמידע זה ממקם אותו בזמן. לפי החיפושים שעשיתי ברשת, הפסנתרנית הרוסיה מריה יודינה נולדה ב-1899 ונפטרה ב-1970 בעוד שהפסנתרן הקנדי גלן גולד נולד ב-1932 ונפטר ב-1982.
מוצאו של ד"ר רוברט נשאר, לעומת זאת, עמום במתכוון, כיאות לגיבור גנרי. רק בסוף הספר נזכה לאיזו הארה מפתיעה. גם המרחבים הפיזיים שבהם מתרחש הסיפור לא מקבלים זיהוי מפורש.
ד"ר רוברט הוא איש של סתירות ופיצולים, מיטיב עם אלה שאותם ירצח. כשהיה רופא צבאי, ערך תצפיות בשבויים רוסים, משפט מכובס לביצוע פשעי מלחמה. מר ואלכה נוצר סודות אפלים מעברו שמתגלים לא מתגלים במהלך הספר. הוא איבד את אשתו הראשונה ובנו כשהיה רופא. אחרי שנמלט ממחנה שבויים, גם הוא עצמו נשבה, התחתן שוב עם צ'לנית והתיישב בכפרה, שם פתח, לכאורה בחיים חדשים, ועבד כדוור.
גם בעבודתו כדוור מתנהג מר ואלכה באופן לא ישר. הוא פולש בדורסנות רבה לפרטיותם של אנשי הכפר, נכנס לבתיהם בלי רשות, לוקח חפצים. מר ואלכה איננו מכבד בני אדם ומשתמש בהם כרצונו, בעתות מלחמה ובעתות שלום. חשדות כבדים מתעוררים נגדו.
אך מצד שני, מעורר מר ואלכה אהדה וחמלה כשהוא מתאבל על מות בנו התינוק, כשהוא מכריז על כוונתו לכפר על מעשיו. ושוב מתעורר חשד ביחס לכנותו ואפילו לשפיותו של אדם כה משולל מוסר וכה אכזר.
העלילה, שברובה מופרכת, אבסורדית, בלתי מתקבלת על הדעת, מתעבה לעתים קרובות בעובדות מהמציאות, כמו, למשל, סיפורים מחייהם של מוזיקאים:
"מחשבותיו אלה (של מר ואלכה, א.ל.) התכנסו שוב והעלו על נס את גולדברג שהיה תלמידו המוערך של באך, ורק בן ארבע-עשרה כשנכתבו ה"ווריאציות" הנושאות את שמו, ואין לדעת אם אכן נכתבו עבורו, שכן לא סביר הדבר שנער בן ארבע-עשרה יוכל לנגן אותן. גם תלמידיו שלו, אותם תלמידים בני ארבע-עשרה בפנימייה שבה שימש כרופא, היו צעירים מאוד ורובם לא שרדו את המלחמה שכן היו בשר תותחים ונישאו אל החזית על מרכבת טיפשותם של הוריהם." (עמ' 25).
סיפור מחאה היוצא נגד האבסורדיות של המלחמות (יש בספר אזכור לבוב דילן)? מותם המזוויע של החיילים הצעירים, המתואר בפרוטרוט פעמים רבות ברומן, מתאים לא רק למלחמת העולם השנייה אלא גם לעוד מלחמות, אפילו למלחמת יום כיפור. ואם עלילת חייו של מר ואלכה הזויה ומופרכת, הרי שעצם קיום המלחמות אבסורדי גם הוא. האם זהו אחד ממסרי הרומן שבו משולבים בדות ומציאות בלהטוטנות מתפרצת כדי להאיר את עינינו לראות את העובדות הישנות והמובנות מאליהן באור חדש (הזרה)? המציאות והדמיון מתחרים זה בזה בחוסר הגיונם.
סיפור קיומי-פילוסופי על גורל האדם, על בדידותו, על תסכוליו, על הקושי בהגשמה עצמית ובמציאת מקום, על ההזדקנות והמוות או על מסע חייו של נווד חסר מנוח, חדור שליחות בלתי ממומשת, מלומן מגלומן, מופרע בנפשו, שהקורא עוקב אחר שיטוטיו הפיזיים והמנטליים? גם נישואיו השניים של מר ואלכה מסתיימים בכישלון כי התשוקה הבלתי ממומשת למוזיקה, מאהבת חסרת גוף, המיתה בו את היכולת לחשוק באישה. וכך עזב את הבית בכפר ופתח שוב בנדודיו. מרובים הם כלי הרכב שמר ואלכה משייט בהם, במציאות חייו המתהווה ברומן או בזכרונותיו, הקרובים או הרחוקים: מכונית, אופניים, אוטובוס הרים, מזחלת שלג, מפלסת שלג, מחליקיים, כרכרה, אופנוע, טנקים, צוללת…
ואולי אין לחפש בקדחתנות משמעויות סדורות מכל סוג שהוא בסיפור החריג, היוצא דופן, שניתן גם לראותו כתרגיל סגנוני משופע אזכורים ורמזים לתחומים רבים, היסטוריה, צבא, מכניקה, ספרות, צילום, קולנוע, ביוגרפיות של אנשים מפורסמים או כאלה שהתפרסמו בגלל נסיבות מיוחדות, וביחוד מוזיקה.
במרוצת הקריאה השתעשעתי בחיפוש ברשת אחרי המוזיקאים ויצירותיהם שאותם מזכיר הכותב, ועולם שלם, לא מוכר, מרתק ומעשיר, נחשף לפניי. היצירה הברוקית "המחסומים המיסתוריים" (1717) של פרנסואה קופרן, מלחין צרפתי גדול, כשמה כן היא, עניינה אותי בפירושים המגוונים למובנה האניגמטי. האופרה "פיטר גריימס" (1945) של המלחין הבריטי בנג'מין בריטן משכה את תשומת לבי בנקודות המשיקות בינה לבין הספר "מר ואלכה" של גדעון הרן. על פיטר גריימס, גיבורה האפונימי של האופרה, הנאשם במספר רציחות, נאמר שהוא דמות בעייתית, אכזרית, סדיסטית, אלימה, בודדה, אנטי חברתית וענייה, אך יחד עם זאת, עושה מאמצים להתקבל לחברה ואפשר להציגה גם באופן אוהד. האופרה נגמרת בהתאבדותו של הגיבור. כך בדיוק אפשר גם לומר על מר ואלכה. ולא זו בלבד. כל מערכת האזכורים בספרו של גדעון הרן מתכתבת עם תוכנו ומטפחת אתו קשרים יחודיים ומעשירים, באופן זה או אחר. משחק אינטלקטואלי מאתגר ומתגמל.
הספר עשוי להלהיב קהל מסוים ועלול לייגע קהל אחר. בעוד שמחציתו הראשונה מסופרת בהומור אירוני ומשעשע, מחציתו השנייה, החל מתום נישואיו של הגיבור, מתחזקת את הכאב והדרמה ומרבה בתיאורי זוועות מוקפדים, על חשבון החן ההיתולי שפג ונעלם. עליבות הגיבורים ועלילותיהם הולכת וגדלה אך דמיונו הפורה של המחבר ממשיך להדהים. אם כך ואם כך, על בקיאותו של גדעון הרן בתחומים המוזכרים לעיל ועל יכולתו לשלב את הידע הרב ושפע האפיזודות הנובעות ממנו בעלילתו הדמיונית ההזויה של הספר אי אפשר יהיה לערער. ולו רק בשל כך אני ממליצה על הקריאה.
https://www.youtube.com/watch?v=rExn7xYUMIk
https://www.olyrix.com/oeuvres/61/peter-grimes/videos/16/peter-grimes-a-la-scala
