צריך לאהוב את הסגנון המיוחד של סלמאן רושדי: הביקורת, הסרקיזם המושחז יטיבו להכיר את הכתיבה. הספר בית גולדן, הוא פרפראזה מודרנית להאחים קרמזוב של דוסטוייבסקי, ואולי לסדום ועמורה המודרני, שמבוססת על ארמון הזהב הרומאי.
בית גולדן / סלמאן רושדי, הוצאת כנרת זמורה, 2020. תרגום: ארז אשרוב
Salman Rushdie, Golden House, Jonathan Cape, Penguin Random House, 2017
על הספר
עלילת הרומן נפרשת במהלך כהונתו של הנשיא הארבעים והארבעה של ארצות הברית, ברק אובמה, מעין דיוקן פנורמי של התקופה. שמונה שנות שלטונו של הנשיא היו גם שנות שלטונו ההפכפך של נירו גולדן, ובקץ עידנו פרצה שריפת ענק אפוקליפטית מטאפורית. ביום ההשבעה שלו מגיע לניו יורק גבר בן שבעים ומשהו עם שלושת בניו היתומים מאם "מלך מוכתר מארץ ניכר שלט על השכונה שלו כמו קיסר". נירו גולדן – שמכונה על שמו של הקיסר הרומי האחרון בשושלת היוליו-קלאודית של רומא – היה עשיר מופלג, אך לא היה פופולרי במיוחד, שכניו אפילו פחדו ממנו. כשהוא מגיע לגריניץ' וילג' בינואר 2009 הוא אומר לבניו "בביתי האמריקאי המוסריות תתנהל על פי חוק הזהב" (שם, עמ' 16). כששאלו אותו מניין אתם הוא ענה "… זין על מצעד הזהויות … אנחנו נחשים שמשלים את עורם …" ומבקש מילדיו לא לומר לאף אחד את שם המקום, העיר, הרחוב והארץ שמהם באמת באו "אני לא רוצה לשמוע שוב את השמות האלה" (שם, שם). כבר בתחילת הרומן נמסר ההמשך, או סוף הסיפור – מריבה בין אחים, רצח, אישה (שם, עמ' 21).
תיאור שכונת גני מקדוגל-סאליבן, "הגנים", מתוארים ביתר פירוט: נבנו במקור בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה ונירו גולדן היה הבעלים של אחוזת מארי מאז תחילת שנות השמונים של המאה העשרים. התיאור הזה נבע כדי להסביר את מידת עושרו של נירו גולדן. "העשירים בניו יורק מרגישים צורך להגן על עצמם בדרכים לא צפויות" (שם, עמ' 61). מיד אחר כך מציין המספר – אחד מהשכנים של משפחת גולדן, שתיכף אפרט גם עליו – שעצם העובדה שהפארסה הזות התמשכה במשך שתי תקופות כהונתו של הנשיא אובמה התקבלה ללא שאלה. למעשה זה אומר הרבה על אמריקה עצמה. אמריקה קיבלה על עצמה נשיא שחור ראשון בהיסטוריה, והתכוננה לפתיחות, לטרנספורמציה "רבים מאיתנו מהגרים או בנים של מהגרים שבחרו להשאיר את העבר מאחור". ואילו אמריקה, אם היא רוצה להיות מה שאמריקה מסוגלת להיות, מה שהיא חולמת להיות, היא צריכה להפנות עורף לאלוהים, ולפנות לעבר שטר הדולר" (שם, עמ' 62).
המספר, רנה, הוא שכן של המשפחה, תסריטאי לעתיד, אולי קולנוען. רנה הוא ממוצא בלגי וטוען שניו יורק זה לא אמריקה, אחרי 9/11 אמריקה מנסה להעמיד פנים שהיא אוהבת אותנו (שם, עמ' 34). ההשוואה לספרו של דוסטוייבסקי האחים קרמזוב, נובעת גם מההקבלה של אב ושלושה בנים, מעשה רצח ובעיקר על השאלה שרנה מנסה לענות עליה: "שאלת הרוע" (שם, עמ' 45). רנה, שמגלה את עברם של משפחת גולדן רק לאחר שקרה המקרה והתפרצה השריפה המטאפורית, מחליט לספר את סיפורם כבר בהתחלה. במתקפת טרור משולבת בעשרים ושלושה בנובמבר 2008 בבומביי שבהודו, האם נרצחה במלון טאג' מאהל. ואז מחליט נירו, אב המשפחה, לעזוב לנצח את "מבנה השיש הזה", את "העיר הווכחנית הרצוצה", את "כל המדינה המלוכלכת הפגועה המושחתת" ומחליט לברוח מההיסטורי אל האישי. הם רוצים להיות מנותקים ואינדיבידואלים, מחוץ לזמן, מחוץ להיסטוריה, להתרחק מהאתמול ולהתחיל את המחר, לנוע מעבר לזיכרון, לשורשים, שפה, וגזע, אל ארץ העצמי (שם, עמ' 28-29). יש להם ציפיות מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: שהמרחב הבלתי מוגבל הזה ימחק את העבר שלהם ויפנה מקום לעתיד טוב יותר.
יוונית לטינית ושיום
נירו גולדן מסתיר את עצמו מאחורי שפות מתות: יוונית, לטינית (שפות שדיבר בהן גם נירון, קיסר רומא), ולכן ברגע עזיבתם והגעתם לאמריקה הוא מבקש מבניו להמציא לעצמם שמות אחרים. הם בוחרים בשמות: פטרוניוס, לוקיוס אפוליוס ודיוניסוס. פטרוניוס (פטה) היה זעוף, פגום, לבוש בשמרנות אבל תמיד בהידור, אגורפוב, איש עצום, יוצא דופן, בלתי כשיר; לוקיוס אפוליוס (אפו) היה נמרץ, ארצי, אמן ובליין. צעיר מאחיו הגדול בשנה, נאה, ילדותי, שובבות זימתית זדונית, יש לו נטייה למיסטיקה, והוא צייר מחונן, שערו מגולח, לבוש של פשמינה, התלבש בראוותנות, הרכיב עדשות מגע בצבעים שונים. לא הסתדר עם אחיו "המצולק פסיכולוגית", אמריקה שינתה את שני האחים וקיטבה אותם "כפי שהיא עצמה מקוטבת" והמלחמות שלה – הפנימית והחיצונית – היו שלהם; דיוניסוס (די) המשונה, נולד שמונה עשרה שנה אחרי שאפו נולד, הוא נולד לאם אחרת, אישה ענייה (כתוצאה מבגידה), וכמו אצל האל דיוניסוס / בכחוס עלתה אצלו שאלת המגדר, הוא היה אנדרוגינוס, אל היין השגעון והאקסטזה, היה היפה מכולם. שאלת הזהות המינית לא עולה בכדי. כי "אלוהים מת והזהות ממלאת את הריק. אבל מסתבר שמלכתחילה האלים היו מכופפי מגדר" (שם, עמ' 87)
ואז, לכל העירבוביה הזו מגיעה וסיליסה, נערה רוסיה יפהפיה בת עשרים ושמונה, שקרנית מבריקה, מיומנת לעילא באמנויות המרמה (שם, עמ' 90) והכל מתהפך.
ארמון הזהב רומא תוכנן אך ורק עבור הנאה על ידי הקיסר נירון, אדם מפורסם על שהיה ידוע במעשים של פינוק עצמי.הארמון (Domus Aurea) נבנה במקור על ידי הקיסר נירון שנודע כאחד האכזריים והראוותניים שבשליטי רומא. הארמון שימש בעיקר כמקום שעשועים והנאה עבור הקיסר וחבר מרעיו עם עיטורי שנהב בקירות, השיש האיכותי ביותר ויצירות פסיפס על התקרות. שליטי רומא שהחליפו את נירון (שהתאבד בסופו של דבר) שנאו את מה שייצג הארמון וראו בו מקור לבושה.הם קברו את הבושה תחת ערימות עצומות של אדמה ופסולת ובנו מעליו מבנים אחרים – את המרחצאות של טריאן. הקבורה הזו, אפשרה למעשה את השתמרות הארמון שהתגלה מחדש במאה ה-15. מספרים שהאומנים הגדולים כמו רפאל ומיכאלנג'לו היו נוהגים להיכנס לאולמות הארמון החרבים ולהתבונן בפרסקאות המפוארים שנותרו (מתוך: ווינט). בשנת 64 לספירה פרצה שריפה גדולה שהרסה את הארמון (למידע נוסף: ויקיפדיה)
אז מה המסר שהספר בית גולדן מוסר לנו? על הסיפור המודרני של סדום ועמורה? האם הליברליזם האמריקאי עובד? האם חופש הפרט באמריקה הליברלית באמת נטול גזע, מגדר, דת? האם הגדרה עצמית או מינית עדיין חשובה ומהי בכלל זהות בסיפה של המאה העשרים?
לגבי התרגום והמתרגם: כשארז אשרוב מתרגם אני יכולה להיות בטוחה בתרגום מוקפד, נאמן לסופר אותו הוא מתרגם תוך הכרת החומרים שלו. ואם משהו לא ברור יהיה לכך באור מפורט. ניכרת הנאת התרגום הספר בית גולדן.
