Killing Commendatore (הרג הקומנדטורה) / הרוקי מורקמי

לפורלו משקיף על בית הקומנדטורה בזמן שאדונו, דון ג'ובאני, מתגנב פנימה במטרה לפתות את דונה אנה. דונה אנה מופיעה רודפת אחרי דון ג'ובאני המחופש, והיא זועקת לעזרה. אביה, הקומנדטורה, מופיע ומזמין את ג'ובאני לדו קרב,תוך כדי שדונה אנה ממהרת להזעיק עזרה. ג'ובאני דוקר את הקומנדטורה למוות, ובורח ללא שתיוודע זהות. זוהי סצינת הפתיחה, גינת בית הקומנדטורה, של האופרה הידועה דון גובאני, של וולפגנג אמדאוס מוצרט. הסצינה הזו היא המוטו של ספרו החדש של הסופר היפני הרוקי מורקמי, Killing Commendarore.

הרוקי מורקמי שקצת התקשינו לעכל בצוקורו טזאקי חסר הצבע חוזר ובגדול. הסופר היפני -שהנרטיבים בספריו נעים בין מודע לתת מודע, בין העולם בהווה ליקום אחר, בין זיכרון לריאליזם, הניעות בגבולות הללו, ובגבולות ממשיים אחרים – מתרגל את הקוראים הפעם במושגים השאולים מהספרות בתוך הסיפר עצמו: רעיון, מטאפורה ודאבל מטאפורה.

כשהספר יצא לאור בסין הוא סווג כ"מגונה", ואסור היה להפיץ אותו מתחת לגיל שמונה עשרה. אחרי עתירה של ציבור הקוראים, הספר חזר למדפים לאחר שהורד ממנו לקראת יריד הספרים בהונג קונג. הרוקי מורקמי כונה כ"עוכר יפן" בשל ההתייחסות לטבח ננקינג מנקודת מבט סינית.

הרג הקומנדטורה (Killing Commendatore) / הרוקי מורקמי, 2019

כשיוצא ספר חדש של הרוקמי מורקמי, אחד מהסופרים האהובים עליי, אני לא ממתינה לתרגום בעברית. אני קוראת את התרגום לאנגלית. האמת, לא רציתי שהספר ייגמר. מי שזוכר את מורקמי מקורות הציפור המכנית או קפקא על החוף, אז יש לי בשורה משמחת: הרוקמי מורקמי, הסופר שיודע לספר סיפור ולסחוף את הקורא, חוזר ובגדול.

יתרה מכך, מורקמי נוקט באינטרטקסטואליות ומוטיבים שהופיעו בספריו האחרים מופיעים גם בספר הזה (אנשים קטנים שהופיעו ב 1Q84, בור מיסטי שהופיע גם בקורות הציפור המכנית).

לא רציתי להניח את הספר מהיד, לא רציתי שייגמר.

איש חסר פנים ופינגווין

הספר (681 עמודים של שכרון חושים), שמסופר בגוף ראשון יחיד, מתחיל בפרולוג בסצנה לא ברורה לכאורה, שאמורה להתרחש במועד מאוחר יותר ברומן. המספר, ששמו אינו ידוע, בן שלושים ושש, אמן פורטרטים בהזמנה מראש, חי בהווה בהר, מרוחק קצת מהציביליזציה, גר לבדו, פרוד מאישתו בשש שנים האחרונות.

בפרולוג, הוא מתעורר משנת צהריים והוא רואה איש חסר פנים יושב מולו. האיש אומר לו שהוא בא כדי שיצייר את הפורטרט שלו, כמו שהבטיח לו. הוא נזכר שהוא רצה לצייר אותו בעבר, אבל מכיוון שלא היה לו נייר לצייר עליו, הוא נתן לו תליון מחזיק (charm) עם דמות של פינגווין. האיש חסר הפנים אמר שהביא את הפינגווין איתו, בטח יזדקק לו. הפינגווין הקטן הזה יגן על אלו שהוא, האמן, אוהב, בתמורה האיש חסר הפנים רוצה שהאמן יצייר אותו.

האמן תוהה איך יכול לתת צורה למשהו שאינו קיים, אבל מנסה. מכיוון שאינו מצליח לצייר האיש חסר הפנים מרים את כובעו, אומר שזמנו נגמר ושיום אחד יבוא שוב – אולי יצליח לצייר אותו. אבל בינתיים הוא לוקח אותו את הפינגווין בחזרה. האמן חושב לעצמו שאולי פעם יוכל לצייר כלום – nothingness. אבל עד שיגיע לנקודה הזו הוא (והקורא) צריך זמן כדי להבין במה מדובר.

מכאן הסיפור מתחיל מההתחלה ומסופר באופן ליניארי, עם הבלחות זיכרון של המספר אל העבר שלו. כרגע הוא בן שלושים ושש, פרוד, חי עם אישתו שש שנים, ובעוד תשעה חודשים הם יחזרו לחיות ביחד. בדרך כלל החיים שלו מאוד שטוחים, שגרתיים ורציונליים. אבל אותם תשעה חודשים היו שונים, הם היו כאוס ובלבול אחד גדול. מה שבטוח שבסופו של תשעת החודשים האלו, האמן, גיבור הספר, יוולד מחדש.

כרגע הוא גר על הר גבוה, בבית שהשכיר לו חבר מימי הלימודים עבור סכום זעום תמורת התראת עזיבה קצרה. הוא מורה לציור בבית הספר המקומי, הוא מלמד קבוצת ילדים וקבוצת מבוגרים (שם פגש שתי נשים שניהל איתן מערכת יחסים לסירוגין, שהן "אחראיות" על תיוג הספר כ"מגונה").

עד כה האמן צייר פורטרטים של נשיאי חברות ואנשים משפיעים בכל מיני ארגונים, בסגנון פיגורטיבי. השיטה שלו היתה להיפגש עם הלקוח לשעה בערך לשם היכרות בשיחה, בלי לצייר דבר, אפילו לא סקיצות. בסוף הוא היה מבקש שלוש עד חמש תמונות של הלקוח, לוקח אותם לביתו ובמשך מספר שבועות היה מצייר, ועוד מספר חודשים עד שהציור היה מתייבש. הוא כינה עצמו "אורח" לזמן קצר בחייהם של לקוחותיו, או "אמן-זונה" שיש לה מחיר גבוה.

יום אחד אישתו מבקשת ממנו להיפרד כי אינה יכולה לחיות איתו יותר ומבקשת ממנו לא לשאול אותה למה, ולא בטוח שיש לו קשר ישיר לעניין, אלא לעניין חלום שחלמה. הוא משאיר לה את הבית ורוב תכולתו ויוצא למסע.

הוא שוטט חודש וחצי ועובר חוויות שונות, אחת מהן תהיה חשובה להמשך: באמצע הדרך הוא פוגש אישה עצבנית במסעדה שנראית בורחת ממישהו. האמן חושד שהיא בורחת מגבר שיושב בקרבתם בזמן שהם אוכלים. הגיבור מכנה את האיש הזה כאיש עם הסובארו הלבנה. האישה והאמן בסופו של דבר הולכים למלון אהבה ומקיימים יחסי מין אלימים. למחרת הוא מתעורר והיא כבר איננה. הוא חוזר למסעדה ורואה שוב את הגבר עם הסובארו הלבנה. הוא מרגיש כאילו הגבר יודע בדיוק מה הוא עשה עם האישה.

בעתיד הוא ינסה לצייר אותו.

Killing Commendatore: הציור

חודש וחצי אחרי המסע הוא נכנס לבית הזה שהוא גר בו עכשיו. אחרי מספר חודשים של מגורים בבית הזה הוא מגלה עליית גג שמוסתר בה ציור שמכוסה היטב. הוא מסיר את הלוט ומוצא ציור של טומוהיקו אמדה (Tomohiko Amada), אביו של מסהיקו, הבחור שהשכיר לו את הבית, ואמן ידוע ומפורסם מאוד.

שמו של הציור Killing Commendatore. הוא לא יודע באותו רגע, אבל הציור הזה שינה את עולמו לעד.

מכיוון שאמאדה היה אמן מפורסם, וגיבור הספר הכיר את ציוריו אך לא הכיר את הציור הזה, הוא הולך לספריה כדי לראות ציורים נוספים של אמאדה. הוא מגלה שהציורים של אמאדה דומים לציורי האבסרקט שצייר בתקופת לימודיו. הוא בחן את העבודות של אמאדה באופן כרונולוגי ומוצא שכמו כולם, גם אמאדה צייר בהתחלה פרחים אבל אחר כך הוא החל לצייר סצינות מתקופות עתיקות בהיסטוריה של יפן, ובעיקר בתקופת האסוקה (Asuka משנת 538 עד שנת 710).

הוא התפעל מבחירת התקופה ומהוירטואוזיות של סגנון הציור. כתוצאה מכך הגיבור יוצא לחפש יותר לעומק ומגלה שטומוהיקו אמאדה למד אמנות מודרנית בוינה משנת 1936 ועד 1939 ולפני תחילת מלחמת העולם השנייה עלה על אונייה וחזר ליפן. גיבורינו מבין שמשהו השתנה באמאדה בתקופה שצייר עד וינה ואחרי חזרתו ליפן. אמאדה זנח את הציורים בסגנון המערבי והפך לאמן בסגנון יפני. הוא התבודד, גר בבית הזה שגיבור הספר גר בו עכשיו, התרחק ממשפחתו, צייר, זכה בפרסים רבים. כיום, הוא בן תשעים ושניים, סובל מדמנציה וגר בבית אבות.

שתי סיבות לסיפור:

הציור Killing Commendatore הוא אחד משתי הסיבות לסיפור הזה. זהו ציור שיש בו אלימות ואמאדה מעולם לא צייר סצנות כאלו, הציורים שלו תמיד הביעו נוסטלגיה, עדינות, הרמוניה ושלווה והתבססו על אירועים היסטוריים. אבל הציור הזה היה עמוס דם: שני גברים, צעיר ומבוגר, באמצע דו קרב באמצעות חרבות. החרב של הצעיר נעוצה עמוק בחזה של המבוגר.

כותרת הציור אופיינית לאירופה של ימי הביניים או התקופה המודרנית המוקדמת. בהיסטוריה של האמנות היפנית אין פוזיציה כזו, ולכן חייבת להיות משמעות לכותרת של הציור.

כחובב מוסיקה קלאסית, וכמי שמאזין לאותם התקליטים שהאזין להם טומוקיהו אמאדה, נזכר האמן-המספר בסצינת הפתיחה מתוך האופרה דון ג'ובאני של מוצארט. אמאדה אימץ את האופרה של מוצרת לתקופת האסוקה היפנית.

הסיבה השנייה לסיפור היא שכן מסתורי שמתגורר לבדו גם הוא בהרים, לא רחוק מביתו של טומוהיקו אמאדה. כשגיבור הספר עובר לגור בהר הוא מחליט להפסיק לצייר פורטרטים. אבל יום אחד הוא מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה – לצייר פורטרט של מישהו שרוצה שרק הוא יצייר אותו. התנאי היה שהוא יצייר אותו כשהלקוח משמש מודל, בניגוד למה שנהג לצייר עד כה. המישהו הזה הוא השכן שלו, והוא יהווה קטליזטור הן לשינוי בסגנון הציור והן לצייר עצמו.

מה הסיבה שהציור הזה דווקא נשאר בעליית הגג? למה טומוהיקו אמאדה לא רצה שאף אחד לא יראה את הציור הזה? מדוע היה נחוץ השימוש בסצנה אופראית של מוצארט לתקופת האסוקה היפנית? מדוע אמאדה בחר להוסיף עוד דמות אחת שלא מופיעה בסצנה המקורית? איך קשור השכן לציור? ולמה גיבור הספר לא משלים אף פורטרט שלו?

כל אלו מתחברים כמובן, אבל האופן שהם מתחברים הם יצירת האמנות של מורקמי. הציורים הלא גמורים של האמן גיבור הספר זוהי המטאפורה: לא הכל גמור והעולם הוא יצירה בתהליך, יצירה של לידה מחדש. "In this real world of ours, nothing remains the same for ever.”

הן הציור והן השכן המסתורי הם הגורמים לכאוס ולבלבול של גיבור הספר, הם הגורמים לטרנספורמציה שהוא יעבור תוך כדי דיון בין האני לאחר, בין רעיון (אידאה) למטאפורה, זמן, מרחב, גבולות, מודע ותת מודע, העולם הממשי ועולם מדומיין, מציאות וחלום, מציאות ומטאפיזיקה. אבל מעל הכל, ללידה מחדש.

Sometimes in life we can't grasp the boundary between reality and unreality. That boundary seems to be shifting as if the border between countries shift from one day to the next depending on their mood. We need to pay close attention to that movement, otherwise we don't know which side we're on (206)

:אינטרטקסטואליות

הרפרור לאופרה של מוצארט דון ג'ובאני אינו היחיד. ישנם רפרנסים נוספים ברומן, הרג הקומנדטורה:

א. טבח ננקינג

הספר Killing Commendatore (הרג הקומנדטורה), מתייחס לטבח בננקינג, או האונס בננקינג. לאמן הזקן – מוטהיקו, מי שצייר את הציור Killing Commendatore – היה דוד, מנשיקי, שבמקום להמשיך ולנגן על פסנתר גוייס לצבא, הוא נשלח לסין והשתתף בטבח ננקינג. לאחר שחרורו, הוא התאבד. מורקמי מביא התייחסות עמוקה לאכזריות, לאונס ולטבח הנוראי מצידם של היפנים כלפי הסינים. בכך, עורר את זעמו של הימין היפני והוא מוגדר כ"עוכר יפן".

טבח ננקינג, הידוע גם בכינוי אונס ננקינג (או נאנג'ינג), היה אירוע רצח ואונס המוניים אשר בוצע על ידי הצבא האימפריאלי היפני בעיר ננקינג שבסין ובסביבתה, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. מעשי הטבח החלו ב-13 בדצמבר 1937, היום בו נפלה ננקינג בידי היפנים, ונמשכו כשישה שבועות. על פי הערכות שונות, באירועים נרצחו בין 150 אלף ל-300 אלף אזרחים וחיילים סיניים, וכ-20,000 נשים סיניות נאנסו (ויקיפדיה)

זו לא הפעם הראשונה שמורקמי מתייחס לזוועות ולאכזריות של היפנים, הוא התייחס לזה גם בקורות הציפור המכנית וגם בקפקא על החוף.

ב. לואיס קרול – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הירידה למנהרה של הגיבור וההרפתקאות שהוא חווה שם, מרפררים לספרו של לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. בשני הספרים הזמן מתעוות – נמתח ומתכווץ חליפות וכשהגיבור יוצא מהמנהרה לא ברור לו כמה זמן עבר מאז שנכנס אליה. בשני הספרים, הן אליס והן הגיבור חסר השם של מורקמי, חווים הרפתקאות לא הגיוניות. ובשני הספרים חלום ומציאות מתערבבים להם יחדיוץ

(לקריאה על מושג הזמן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות: כאן)

כל ספר חדש של מורקמי הוא חוויה חושית עוצמתית. כל פעם הוא גורם לי להתחיל מסע משל עצמי, מעין דין וחשבון עצמי, מסע אל התודעה, אל המודע ואל הלא מודע, אל השטח ולפני השטח, ולגרום לי לא לשכוח אפעם: כלום זה לא סתם. לכל דבר יש משמעות. שומדבר לא נתון למקרה.

מאמר בנושא תרגומי הספרים של מורקמי לאנגלית: כאן