The Weight of Ink הוא רומן היסטורי פמיניסטי שמתרחש בלונדון של שנות ה -60 של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, ומספר את הסיפורים השזורים של שתי נשים אינטליגנטיות: אסתר ולסקז, שמגיעה ללונדון מאמסטרדם; והלן וואט, היסטוריונית, אישה חולה עם אהבת ההיסטוריה היהודית.
אמנות השמחה עוקב אחרי מודסטה, שנולדה ב -1 בינואר 1900 וגדלה בסיציליה הכפרית. זהו רומן היסטורי שמתאר את עליית הפאשיזם באיטליה וירידתו תוך התפתחות חייה של מודסטה, שכשמה – כן אין היא. ככל שאיטליה הופכת להיות פאשיסטית יותר כך מודסטה מתירנית יותר, ליברלית, אנרכיסטית ותומכת בקומוניסטים. אני יכולה להבין את הסנסציה שהספר עורר עם פרסומו. אמנות השמחה הוא כמו-רומאן הדרכה לשחרור אישי, מיני, אי ציות אישי ופוליטי. אבל מה שהיה נראה כסנסציה בשנות השבעים, נראה עכשיו די תמים.
הביוגרפיה המערערת הזו, משכילה הוא אינו מסמך אשמה. משכילה הוא מסמך של ילדה שהפכה לאישה שחיה חיים (ואני נזהרת מלכתוב מוגבלים או פרימטיביים – כיוון שהם לא היו כאלה בעיניה), למדה בכוחות עצמה (ובעזרתם של אחיה הגדולים, ובעיקר טיילר, שכיום הוא איש מחקר ידוע ומפורסם), ועברה לחיים אחרים – אבל אין לה טענות, היא מקבלת את משפחה ואוהבת אותה, רוצה לחיות איתה אבל רוצה שיקבלו גם אותה. היא רוצה לחיות בין שני העולמות, לצאת ולהיכנס ביניהם, בלי שיגבילו אותה. היא רוצה לחיות, להיות מאושרת אבל שיבינו מה שהיא עברה זה לא אנושי.
את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa ) "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול כבוד Three Daughters of Eve. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית
My Lecture in Leed Gender Conference In this presentation, I would like to discuss Elif Shafak's books through Gloria Anzaldúa's important article "The New Mastisa", focusing on one book by Elif Shafak that will be a case study: Honor (2012). In her books, Elif Shafak challenges the binary-linear journey of the patriarchal hegemonic figure and …
34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.
זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.
אביב באיליריה, יצא לאור ב 1935, הוא ספק נובלה ספק מסע אישי ספק מסע תיירותי בעקבות ליידי גרייס קילמייקל. מה שבטוח שבעיניי, הוא ספר פמיניסטי חשוב הרבה יותר מהסיפור השטחי שלכאורה כותבת עליו אן ברידג'.
(בצילום: רחוב בפראג. מירב גולן) חברתי הבלוגרית רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות, פרסמה השבוע פוסט שגרם לי להרהר על שיטוטים במרחב בכלל ובעיר בפרט.
מטרתה של סלימאני לא ברורה באופן ממשי, הנושאים שהיא מטפלת בהם הם סמויים, מעין משל: היא מטפלת בגזענות, סקסיזם, אימהות בעידן המודרני שצריכות לשלב בין עבודה אינטנסיבית ואימהות ואחזקת הבית מבלי להרגיש רגשות אשמה על הזנחה של אחד מהפרמטרים, שהות של בלתי חוקיים והיחס של מעסיקים אליהם, החיים בעיר הגדולה וכמובן מגוון של נושאים הנוגעים בבריאות נפשית.
