ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.

דבורה נגבי בחרה לכתוב את וירג'יניה וולף כרומן שצמוד לאירועים אמיתיים בחייה של הסופרת, כתבים של וולף עצמה, כתבים שנכתבו עליה.

את הספר הזה אפשר לקרוא מתוך פרספקטיבה של פייר בורדייה, הסוציולוג, שכפי הנראה מאוד השפיע על אריבון בשילוב תורת המרחב והשפעות מרקסיסטיות ויחסי הכוח במרחב (פוקו, מרקס). אפשר לנתח כל קטע, כל פסקה, כל משפט, תחת משקפיים אלו, ובכך הספר מורכב מאוד. הוא כתוב באופן מאוד רציונלי, ולכן המקטעים הרגשיים מועצמים.

הקריאה בספריו של סטרנונה הבהירה לי שני דברים עיקריים: את הניעות במרחבים שמרכזם נאפולי וההשוואה המתבקשת לנאפולי אחרת, זו של אלנה פרנטה

מריסה וצ'בלה הן חברות טובות שמשתייכות למעמד הבורגני בפרו, העלילה נפתחת במגע מיני גראפי בין שתיהן. מריסה נשואה לקיקה, המהנדס הידוע והמפורסם בפיתוח וקימה של לימה אנריקה קארדנס. יום אחד נכנס למשרדו עיתונאי מושחת ומגיש לידיו תיקייה ובה עשרים צילומים שלו עם נשים באקט מיני מלפני שנתיים. המטרה שלו לסחוט אותו ולקנות את העיתון הצהוב מאוד שהוא מנהל. קיקה פונה לעורך הדין לוסיאנו, בעלה של צ'בלה וחברו הטוב, שיעזור לו. והוא אכן עוזר לו.

זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.