האישה בזהב הוא ספר מופלא על הציור המדהים של גוסטב קלימט, הדיוקן של אדלה בלוך באואר I. למעשה, רק השליש הראשן של הספר עוסק בפרוטרוט בדיוקנה המיוחד של האישה המסקרנת של וינה במפנה המאה. אבל הוא מהווה נקודת מגוז מבחינה תרבותית רחבה בתולדותיה של וינה בפרט וההיסטוריה האנושית בכלל.
אישים, מבנים, אדריכלים, עיתונאים, מלחינים, ציירים, רחובות וינה, כניסת הנאצים לוינה, הזסציון ו"וינה הצעירה" – כולם כולם מופיעים בספר הזה, שמצליח לתמצת את השינוי העולמי של תחילת שנות העשרים תוך סיפור תולדותיו של הציור המיוחד של קלימט
בביקורי בוינה התחקיתי אחר המבנים המוזכרים בספר וגם בבית משפחת בלוך-באואר.
אן מארי אוקונור, האישה בזהב, פן הוצאה לאור, עברית – חנות ספרים, 2013. תרגום: יוני רז פורטוגלי. עברית – חנות ספרים, מקריא: גבי ינון.
Woman in Gold, Anne-Marie O’Connor, 2012
התחחלה שהיא גם סוף
בשנת 2006, לאחר מלחמות משפטיות בין לוס אנג'לס לוינה, הועבר הציור של גוסטב קלימט, דיוקנה של אדלה בלוך באואר I (אחד מתוך שניים), לחזקת מריה אלטמן, אחייניתה של מושא הציור. התובע, רנדל שונברג, הוא נכדו של המלחין האוסטרי ארנולד שונברג, שעם עליית הנאצים לשלטון ותיוג המוזיקה שלו כמנוונת, היגר לארצות הברית.
תולדות הציור הוא גם תולדותיה של וינה, האנשלוס, מלחמת העולם השנייה, נפילת הנאציזם ותביעת החזרת האמנות שנגנבה על ידי הנאצים במהלך המלחמה.
זו ההתחלה של הרומן ההיסטורי, האישה בזהב. וגם סופו.
אדלה בלוך-באואר
דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר
על המפגשים המרתקים ביניהם תקראו בספר. מה שחשוב הוא שהדיוקן שימש שינוי בתפיסה של קלימט את הציור והאמנות (וגם על כך ניתן לקרוא בספר). את הציור הזמין בעלה של אדלה, פרדיננד, כמחווה לאישתו האהובה והאינטיליגנטית, שהיוותה מקור למפגשי רוח ולחלק בתנועת וינה הצעירה.
וינה הצעירה
וינה הצעירה (Jung-Wien) הייתה תנועה רוחנית-ספרותית שפעלה בעיר וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 וב"מפנה המאות", בין השנים 1890 ו-1914. בקבוצת נקבצו טובי המשוררים וסופרים האוסטרים, והתנועה פעלה עד מלחמת העולם הראשונה. בין הבולטים שבחברי "וינה הצעירה" היו המשוררים ריינר מריה רילקה והוגו פון הופמנסתאל, המספרים ריכרד בר-הופמן, ארתור שניצלר, פטר אלטנברג ושטפן צווייג, וכן עיתונאים-הוגים כקרל קראוסה (ויקיפדיה). על כולם וגם אחרים ניתן לקרוא גם באישה בזהב.
דיוקנה של אדלה בלוך באואר לא התקבל יפה. קלימט הציג אותו לראשונה ב 1907 ו"הואשם" בוולגריות ובסיכונה של האמנות. לאחר התערוכה הציור נתלה בביתם של משפחת בלוך באואר.
ב 1923 אדלה כתבה צוואה השאירה את שני הדיוקנאות שקלימט צייר אותה לגלריית בלוודרה (שמשמעות שמו יפה נוף). לאחר דין ודברים הציור שב אל פרדיננד, בעלה של אדל, והוא נתלה בחדר השינה שלה, כמקדש עבורה.
אבל אז הגיע האנשלוס. והיטלר.
היטלר, אמן צעיר ומתחיל מגיע לוינה מעיירה קטנה בחבל בוואריה ב 1907. הוא מנסה להתקבל לאקדמיה לאמנות ונדחה. הוא מנסה שוב כשנה לאחר מכן, ושוב נדחה. דחייתו ליבתה זעם בקרבו כלפי האקדמיה והיהודים שבראשה המחליטים על עתידם של אמנים (אף על פי שבאותה העת לא עמדו בראש האקדמיה יהודים). זעמו מקבל תאוצה כשהוא נוכח בקבלתם של יהודים אמנים רבים והצלחתם הגדולה.
אנשלוס
אנשלוס הוא סיפוח, ולמעשה משמש כביטוי לסיפוחה של אוסטריה אל הרייך השלישי ב 1938 (למרות האיסור בהסכם ורסאי). ברומן האישה בזהב מתוארת כניסתם של הנאצים לוינה דרך כיכר הגיבורים, הלדנפלאץ (שאחר כך יכתוב תומס ברנהרד את המחזה הסאטירי הלדנפלאץ) תוך סיפורן של הדמויות המרכזיות ברומן ובהיסטוריה התרבותית.
בין היתר, מתוארת כניסתו של היטלר בעצמו אל ארמון בלוך באואר כשהוא הופך את תמונתם של אדלה וקלימט ומחייב את פרדיננד לחתום על מסמך שבו הוא מוריש את אוצרותיו אל גרמניה הנאצית (ציוריו של קלימט ואוסף הפורצלן העצום שלו).
אונס אירופה
האילוץ הזה, האונס, אונס אירופה ייקרא בעתיד, מהווה את אילוצם של אספנים, אמנים ואנשי תרבות אחרים באירופה למסור את אוצרותיהם, לכאורה מרצון, לידי הנאצים. גם את בריחתם מוינה תוך השארת חפציהם בידי הנאצים שפלשו אל בתיהם, שמרו עליהם כאסירים בביתם, והפכו את ביתם, ארמונם, למעוזים חשובים של הנאצים (ארמון בלוך באואר יהפוך לחברת הרכבות המרכזית של גרמניה הנאצית).
המונה ליזה הוינאית, האישה בזהב
כאמור רק שליש מהספר עוסק בציור של קלימט. אבל הציור הזה הוא סמל של וינה הקוסמופוליטית של מפנה המאה והאימפריה המפוארת שדינה נחרץ לצביעות ולשקרים שמאחורי התיאוריות הנאציות בדבר עליונות גזעית. כששנבורג תובע את חזקת הציור וינה הופכת גם לסמל לסירובה של אוסטריה לפצות את נפגעי שיתוף הפעולה שלה עם היטלר.
הציור האישה בזהב, הוא סימלה של וינה, של וינה של אתמול; סימלה של כוחה של האמנות להנציח; סימלה של מפנה המאה, של וינה של לפני האנשלוס ווינה שלאחריו.
אישה בזהב הוא תיאורו וסימלו של שוד האמנות הגדול בהיסטוריה.
מעין סיכום
אישה בזהב הוא מסמך מחקרי, מאופק כמו דמות וינאית טיפוסית, ומחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון, כאמור, הוא תיאור ביוגרפי של אדלה בלוך באואר ושל גוסטב קלימט. חלקו השני, מתחיל בקצת לפני האנשלוס, ממשיך בפקודתו של גבלס לנקות את האימפריה הגרמנית הארית (אריזציה) מאמנות יהודית מנוונת, בשואה, בנישואיה של מריה אלטמן ובריחתה לארצות הברית. חלקו השלישי, מתאר את שנות תמרוניו של עורך דין צעיר ונלהב להחזיר את הציור אל חיקה של המשפחה ומכירתו לרון לאודר, בנה של אסתי לאודר, אספן ונדבן.
אישה בזהב הוא מסע של משא כבד מנשוא של וינה.
ההקראה של גבי ינון של הספר מעניקה לו נדבך נוסף של עומק וחשיבות.
לקריאה נוספת: אמנות בגרמניה הנאצית
האישה בזהב, הרצאה של אן מארי אוקונור:
האישה בזהב, טריילר הסרט, 2015. בימאי: סיימון קרטיס
