ברישום מדוייק להפליא, הן של נופי פולין, נופי הזיכרון בעבר ורישומי הנפש בהווה ובעבר ובכתיבה מדוייקת, מספר לנו אורלב על מערכות יחסים, מורכבות המשפחה, בין אב לאם ובין אם לבנה, על דור שני למלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של פרטיזן שבוחר לחיות את חייו איך שהוא רוצה, אך בעיקר, כאמור על אבות ובנים
בדרכה הרציונאלית יודעת עינהר לעורר חשקים, להעביר תסכולים ולפגוע באופן כזה שמשאיר תמיהה בקורא. עינהר גם מאפשרת לקורא אינטרפרטציה אישית וחשיבה עצמאית. היא בהחלט מאתגרת את הקורא שלה
בין כל הדמויות הללו יש חוט הנרקם בעדינות רבה וברקמה מיומנת הם נשזרים זה בזה, הרקמה הזאת מתבהרת אט אט עד סופו של הספר, סוף שאני מציעה לכם לקחת לאט ובנשימה סדורה, כי טל ניצן הולכת לפגוע איפה שהכי כואב. היא בוחרת את דמויותיה ומעניקה להם נפח ומימד פסיכולוגי ונוירוטי, מטפלת בדמויות באהבה אמיתית, ומניעה אותן בשליטה קלילה
הו ספר נהדר וקריא, אולי בשביל המציצנות שהקורא אוהב כל כך, אם לחייהם של החיים בהתנחלות ואם לנפשו המיוסרת של יואב. אבל בעיקר זהו ספר שבשבילי הוא חווית קריאה ולו בשל השפה הנהדרת, העדינה והפיוטית שבה כותב יונתן ברג
יש קסם מיוחד בכתיבה של קאזואו אישיגורו, ותמיד יש משהו שיכול להפתיע, אם כי לא בהכרח יימצא פתרון לבעיה (או לכשל האישי) שזהו נושאו של הספר.
ספריו של רות, האחרונים בעיקר, אינם בעלי אופי אופטימי. הם מלווים בתיאורים מדכאים עד סופם הטראגי והמדכא. גם אם יש נקודת אור הרי שהסוף הוא קשה יותר, כיוון שהנפילה, אחרי אושר והרפתקאות סוחפות ואמון במישהו, תלולה וכואבת הרבה יותר.
ספריו של ארנון גרונברג מרתקים, הם לא נותנים מנוח, נכנסים לקרביים, אף על פי שלרוב זה נעשה במשפטים קצרים וחדים, בכתיבה מינימליסטית אך מטרידה.
הספר מסופר בגוף ראשון, אני לא חושבת שזהו רומן מתח, לא רומן היסטורי, ולא רומן חניכה והתבגרות. זהו ספר שיש בו מתח, אך אין זה ספר מתח, וכל הזמן קורה משהו שמניע את העלילה, שמפתיע, זהו אינו רומן היסטורי, וגם לא רומן חניכה או התבגרות. זה כלום מכל זה, אבל גם הכל.
קראסקו מתאר תיאורים נטורליסטים וריאליסטיים של הטבע, של האדמה היבשה, של השמש הקופחת, של הרעב והבצורת, של בריחה והישרדות. לדמויות בנאראטיב אין שם, המקום והזמן אינם ידועים
הבית העגול הוא סיפור על אונס ומורכבות החוקים, דת, אדמה והשייכות אליה
