בנדיקט וולס
בנדיקט וולס הוא סופר ממוצא גרמני-שוויצרי, יליד 1984, שנולד בשם Benedict von Schirach, והוא נכדו של הפוליטיקאי הנאצי Baldur von Schirach. את שם משפחתו אימץ כמחווה לדמותו של הומר וולס מתוך ספרו של ג'ון אירווינג "תקנות בית השיכר", לדבריו ספריו של אירווינג השפיעו עליו להיות סופר. על ספרו "על סוף הבדידות" זכה בפרס האיחוד האירופי לספרות בשנת 2016.
על סוף הבדידות
הספר נכתב בגוף ראשון, מפיו של ז'יל מורו. הזמן הוא ספטמבר 2016, המקום גרמניה. ז'יל מתעורר מתרדמת בת יומיים לאחר תאונת אופנוע קשה. בעוד הוא מתעורר לאיטו הוא מתחיל לעבור על תקופות בעברו עד שהוא נוחת אצל האסון שהעיב על ילדותו. כך, הוא מגיע לגיל שבע ושט בזיכרונו אל ההווה, אל הסיבה לתאונה ולעוד פרטים שמתגלים אט אט ונרמזים במלך הסיפר. ז'יל הוא בנם של זוג הורים, אבא שאוהב לצלם ואימא חמה ואוהבת, אחיהם הקטן של ליז ומרטי, משפחה רגילה עם כל הסיבוכים והאהבות הרגילות שבכל המשפחות.
ז'יל מעיד שלא אהב את מרטי בכלל, אך את אחותו "אהבתי בכל ליבי, וזה גם לא השתנה כשהיא נטשה אותי, שנים מאוחר יותר" (עמ' 16). וכמו שכתב טולסטוי, ששמו אף מוזכר, באנה קרנינה:
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". כשהמשפחה יוצאת לטיול אצל אימו של האב בצרפת ליד נחל, הם חווים חוויה מטלטלת כשהכלב של משפחה אחרת נופל לנהר ונעלם, הם חווים את כאבם של המשפחה ולא מצליחים להתאושש כמה ימים, ז'יל מעיד ש"התברר שיש כוחות וזרמים סמויים מהעין שעשויים לשנות הכל במכה" (עמ' 22).
כבר בתחילת העלילה אנו מגלים שהאסון שמטלטל את המשפחה הוא מותם של ההורים בתאונת דרכים. מותם של הדמויות החשובות בחייהם של ילדים יכול לפרק או ללכד את חייהם, אבל מה שבטוח שהבדידות והאבדן מלווה כל אחד מהם בדרכים שונות. זהו סיפורם של התבגרותם של שלושת הילדים בצילו של אובדן קשה מנשוא והיכולת שלהם, או אי היכולת להתלכד ולהיאחז אחד בשני, אפילו שהחיים מזמנים עבורם עוד פרידות, אהבות ומוות. הילדים נכנסים לפנימייה וז'יל הקטן מופרד מאחיו הגדולים ממנו, כיוון שהקטנים צריכים להיות באגף אחר. הוא בא אליהם הרבה ומנסה לחסות בצילם, אך מרגיש את הפער ביניהם שהולך ומתרחב. ליז, האחות הגדולה, הנערה שנראית תמיד כמו כוכבת וחייבת להיות במרכז, מתדרדרת לסמים וז'יל אחיה הקטן שאהב אותה תמיד מרגיש את האחיזה בה מתרופפת. מרטי, משקיע בלימודיו ומתגלה כבעל יכולות מחוננות, ממשיך ללמוד באוניברסיטה, ולבסוף גם פותח חברה שהוא מבצע לה אקזיט מושלם וחי באושר ובעושר.
איני רוצה להמשיך ולפרט לגבי העלילה, כיוון שכל אסון מוביל לאסון אחר, כל סיטואציה קשורה בסיטואציה אחרת ולכן זה עלול להרוס לכם את חווית הקריאה, שהיא מענגת מאוד גם אם מלנכולית מעט. אני כן רוצה לכתוב על הכתיבה הבשלה של וולס שמפליא לכתוב על הבדידות, ואני לא בטוחה שעל סופה כיוון שטעם הספר נשאר עוד הרבה לאחר סיום קריאתו של הספר המופלא הזה. וולס כותב סאגה של בדידות שנגרמת בשל אסון ומטלטלת את כל ישותה של משפחה בת שלושה אחים, כל אחד בודד כשלעצמו, כל אחד מתמודד עם הבדידות והאסון בדרכו שלו. קשה להאמין שסופר צעיר כל כך יכול לכתוב ברגישות עצומה כל כך על מהלך חייהם של שלושה אחים במשך שלושים שנה בערך, שזהו גילו של הסופר, בערך.
ניכר שהספר שהשפיע על בנדיקט וולס בכתיבת הספר הזה היה צייד בודד הוא הלב של הסופרת קארסון מק'קאלרס, שעוסק ביתר שאת בבדידות האדם בעיירה בארצות הברית, ועל קשר של אנשים שמחפשים קרבה כדי להיחלץ מהשיממון שבא על חייהם, גם אם הם נמצאים בשולי החברה בשל היותם כושים, אלכוהוליסטים או חירשים-אילמים.
בספר על סוף הבדידות כותב בנדיקט וולס, שאדם לא חייב להיות אחד מכל אלה כדי להיות בודד, הוא יכול להיות "סתם" אדם, או נער, שנפלה עליו עטרת ראשו והוא לא יודע להיחלץ מהתהום שנפרש לרגליו, אותו תהום שרמז עליו במוטו שבראש הספר מאת הסופר פיצג'רלד: "קרב את כיסאך / לשפת התהום / ואספר לך סיפור".
זהו ספר מענג, מכאיב, מסקרן וכתוב נפלא, והתרגום של ארז וולק מותאם לרחשי ליבו הבודד. בהחלט אמשיך לעקוב אחר פרסומיו של בנדיקט וולס, הוא מסקרן ומאתגר
