דיויד הרברט לורנס הוא סופר ומשורר אנגלי 1885-1930. לורנס נדד רבות בעיקר ביקר באיים ובאוקיינוסים. בספריו הוא מבטא את ההשקפה שתרבות התיעוש פוגעת ביסוד האנושי שבאדם, ועל האדם להגביר את מודעות לגוף ולנטיותיו הטבעיות, ועליו להתמזג עם הטבע. כך גם באיש שאהב איים, אחת מהיצירות האחרונות של לורנס, שכתב את מאהבה של ליידי צ'טרלי, בנים ואוהבים ועוד, יצירה שזכתה לתרגום של ניצה פלד בהוצאת נהר ספרים עכשיו (2015). בספר זה ניכר שיש לכותב היכרות מעמיקה עם הטבע, עם איים ועם החיים על איים.
האיש שאהב איים הוא סיפור קצר, משל על איש אחד שנולד על אי, יבשה מיושבת, אך האי לא התאים לאיש כיוון שיש בו יותר מדי אנשים. הוא רצה אי משלו כדי שיוכל ליצור בו עולם משלו, כלכלה משלו. אז הוא קונה אי (האי הראשון) שהוא קטן יותר מקודמו והוא לוקח עימו כמה אנשים כדי שיוכלו לשרת אותו. לאחר זמן הוא מבין שאנשים אלו אינם אוהבים אותו ואינם אוהבים להיות תלויים בו, מה גם שבאי נושבות רוחות המתים וזה מפחיד אותו. אז הוא מחליט לעבור לאי אחר, קטן יותר (האי השני), הוא לוקח פחות אנשים ומבקש לעצמו עולם רוחני יותר, עולם שבו לא יתעסק עם עולם החומר, עולם שיטהר אותו מיצר הרע שאפף אותו באי הקודם. הוא מקיים יחסים עם המשרתת אך מרגיש שאין זאת אהבת אמת, כי אם תשוקה בלבד, ושוב הוא מרגיש שנכשל. ושוב מבקש לעצמו אי קטן יותר (האי השלישי), אי שאין בו אנשים, אין בו חיות ואפילו לא עצים. אי שהוא יותר דומה לתל מאשר לאי. עכשיו הוא נחשף לאיתני הטבע שבהם הוא מנסה להילחם בעצמו.
ניכר כי כל אי הוא פחות מיושב מקודמו, האיש מתרחק מאנשים, מתרחק מהמודרניזם ומהציביליזציה, לא בטוח שמתוך רגש מיזנטרופי, אלא התרחקות מהרוע. אבל בכל זאת הוא מרגיש איום מהעולם החיצוני, אם מבני אדם ואם מאיתני הטבע. ככל שהאיים מצטמצמים הוא מרגיש שמשהו חומק מבין ידיו והוא מאבד שליטה. ככל שהאיים קטנים הוא עצמו הופך להיות אדם כועס יותר והרבה יותר מרושע וזדוני. ככל שהוא מצמצם את החיים מסביבו כך הוא מרגיש חולה, איש שיש סביבו הרס ולשווא הוא מנסה להיאבק בגאות ובשפל של הטבע ושל החיים.
ניצה פלד שתרגמה תרגום נפלא, מותאם לרוח הספר הדיכאוני קמעא, כותבת באחרית דבר מאירת עיניים כי "אולי שלושת האיים ההולכים וקטנים אינם אלא משל לחיי האדם באשר הוא, ההולכים ומאבדים עם השנים את אחיזתם במרחב ובזמן, הולכים ומתכנסים בדל"ת אמותיהם עד להצטמצמות בנקודת הסוף" (עמ' 90).
משל המערה
ללא ספק שלושת האיים הם שלושה שלבים בחיי האדם, התרחקות מההמון, מהתיישבות ומהמודרנה. וזה מה שמטריד אותי. כי אפשר לראות בזה לא רק הצטמצמות למרחב הקטן, אלא ניתן לראות בזה היפוך של משל המערה לאפלטון. במשל המערה נמצאים אנשים כבולים מגיל צעיר מאוד, שמביטים לצד אחד של המערה, וכל מה שהם רואים זה את צלליתם שמשתקפת על הקיר בשל האש. כשאחד מהם יוצא החוצה ורואה עולם אחר והוא בא לספר לחבריו הם חושבים שהוא משוגע, כיוון שחזה באור אינו יכול עוד לראות את מה שקורה במערה החשוכה, לכאורה, הוא התעוור. במשל של אפלטון האנשים נמצאים במצב של בערות שאינם זוכים לחוכמה, כיוון שהם נמצאים במערה שאינם יכולים לצאת ממנה, ואינם רוצים. במשל של לורנס האיש היה בחוץ הוא ראה הכל אך מבקש לחזור חזרה להתבודדות ואל עצמו, לבד לבד על אי בודד, הוא ואיתני הטבע, וכך הוא מסיים את חייו.
ד"ה לורנס מבקש להעביר את המסר, במשל קדורני, כי האיזון קיים והאדם זקוק אחרי הכל הן להתבודדות והן לתרבות וציביליזציה.
