יונתן ברג, יליד 1981, משורר, גדל בהתנחלות פסגות וכיום מתגורר בתל אביב. כתב שני ספרי שירה (זוכה פרס יהודה עמיחי), וזהו ספר הפרוזה הראשון שלו.
הספר מספר את סיפורם של יואב ובניה בשני קווים מקבילים, אך יוצאים מאותה נקודה – יישוב, התנחלות ליד ירושלים, שניהם היו חברים בעבר, שניהם בסביבות גיל השלושים שלהם. זהו יישוב הבנוי טלאים טלאים "כל אחד חי כאן כפי יכולתו, ככל שאפשרי לו הממון והתעוזה" (עמ' 7), יישוב שבולטים ממנו הצריחים וחמש פעמים ביום קוראים המואזינים, וזה ההבדל "מכאן מבנה שלא טויח, בפתחו שקיות ניילון שהועפו ברוח ובעומקו גחלי מדורה שנערים הבעירו בלילה, ומכאן וילה דו קומתית שממרפסתה מתבדר דגל כחול לבן, מגן דוד במרכזו" (שם). ויש גם אמירה חברתית קלושה גם כן, כי גם ביישוב הדתי והקטן הזה יש הפרדה בין שני אולמות בית הכנסת – בין אשכנזים ובין האולם הקטן השייך לספרדים. זהו יישוב מול הגבעות הצחיחות שיורדות לים המלח בדרום, ליד היישוב בסיס צבאי. מראה מקום טופוגרפי של כל התנחלות, כמעט, בישראל. התקופה שמלווה את הנראטיב הוא ימי פינוי היישוב, הסיבה לא ברורה. תקופה חדשה לפניהם תקופה שבה רוחות עזות שמתכוונות לא רק אל שקיות ניילון שהועפו באוויר אלא גם אל חיים שאולי יעקרו ממקומם" (עמ' 82). הזמן הוא יום שישי עד יום שלישי.
יואב, חזר בשאלה, מתרחק ממשפחתו ועבר לגור בתל אביב, "עיר מוזרה, מלאה צעירים וחשמל וברים ומועדונים, אבל לא שמחה, (עמ' 92). עובד-לא עובד כברמן ובין לבין הוא נוסע המון בעולם, יש לו עבר של ארבע בנות זוג שהשפיעו עליו והוא חוזר אליהן במחשבותיו ועם חלקן מנסה להתקשר מחדש. בין נסיעה לנסיעה הוא גם מבלה במסיבות שבהן הוא משתמש בסמי הזיה. באחת מהמסיבות, בזמן הטריפ הוא נזכר באירוע טראומטי מן הצבא, אירוע שמלווה את יואב ולא מרפה, אירוע שמשפיע על חייו ועל מהותו. אולי הוא לא מוצא את עצמו, יודע בוודאות שהוא זקוק לטיפול מקצועי, אך יש לו דרך לפתור את בעיותיו בעצמו. הוא מבצע משימה אחת אך כשהתמונה הקשה לא מתפוגגת הוא מחליט לבצע דבר נוסף – להגיע למקום ההתרחשות.
בניה, דתי, רב ומחנך נשוי ואב לשני ילדים, עדיין גר ביישוב. לכאורה, חייו מבויתים ובעלי בסיס, אך גם לו יש בעיות אישיות והן נסבות בעיקר עם אשתו, הוא לא שוכב איתה כבר הרבה זמן, וחלה ביניהם התרחקות. גם ביישוב בו הוא חי לא הכל על מי מנוחות והקטבים שם חדים וברורים: בין הקיצוניים הלאומניים שגם אלימים ובין אלו המתונים יותר. אלו האחרונים שחושבים שהיישוב צריך להתפנות מראש ובעצמו, סובלים מנחת זרועם של הקיצוניים ומואשמים בבגידה, רכבם נשרף ובניה מגלה שעוד מתוכננים להם עוד מעשי אלימות. בישיבה בין ראשי היישוב שנוגעת למעשי האלימות, מתגלעים החיכוכים והדעות המקוטבות באשר לתגובת היישוב – האם לגנות? האם להוציא הודעה רשמית בעלון היישוב? כשבניה מבקש לדבר עם תלמידיו על האלימות הוא נעצר על ידי המנהל. דמות אחרת (גבי) מודה שהם, התושבים בעצמם, הרסו את כל מפעל ההתנחלויות על ידי השימוש בכוח "והיה יכול להיות גם אחרת, אם לא הייתי יורה.אם לא היינו יורים" (עמ' 119), ואולי זו האמירה הפוליטית הכי חד משמעית שתקראו בספר. וכאמור לעיל יש גם ניגודים בין אשכנזים למזרחיים, וחוסר הפתיחות והשמרנות הקיצונית של חברי היישוב כלפי השונה, לדוגמה, אחותה של יעל (אשתו של בניה) שלא ברור אם היא רוצה להתחתן ואם היא בכלל מעוניינת בגברים.
בפרק האחרן של עוד חמש דקות ברג מנסה להפגיש בין שני הקווים המקבילים האלו, בין יואב לבניה, במקום התרחשות האירוע הטראומטי של יואב שהוא למעשה קרוב ליישוב שבו עדיין גר בניה. אך לפני שבניה מגיע הוא מבקש רק עוד חמש דקות לנוח לפני ש..
עוד חמש דקות הוא סיפור על שני חברים שנולדים לאותו מקום אך נשאבים למקומות אחרים בעטיין של נסיבות, הנסיבות הללו מובילות אותם למסקנות שונות ולהתנהלות שונה בחייהם, ואולי בסופו של דבר הם יגיעו לאותה נקודה. זהו סיפור על אירועים טראומטיים בצבא, אירועים שנחרתים בהוויה של חייל-ילד מחד גיסא, וחיים של קהילה-יישוב-התנחלות והחיים בה מאידך גיסא. סיפור על קטבים, פערים וגם על קווים נושקים בחברה הישראלית והפוליטית, אף על פי שאין זה ספר פוליטי במובהק ואין כאן אמירה פוליטית חד משמעית, אם כי פה ושם יש קולות המעידים עדות חלושה על הבלבול והקיטוב בו נמצאת החברה הישראלית.
קולנוע
ברצוני לציין, ששמתי לב שמספר סרטים מוזכרים בספר: זה ייגמר בדם, כלבי אשמורת, כנפיים שבורות והקו האדום הדק. לא מכירה היטב את כנפיים שבורות, אבל בשלושת הסרטים האחרים האלימות היא מוטו עיקרי ומוקצן באופן מיוחד. הסרטים מוזכרים בעיקר על ידי יואב, שהוא סטודנט לקולנוע (שזה אולי הפן המתעד בספר), מפיו של מי שעבר טראומה אלימה מפורשת ומפורטת בספר. סצנות אלימות אחרות מהצד השני גם כן מוזכרות ולו בשל האיום כלפי הבוגד וכלפי האיום כלפי הפעולה העתידית – פינוי היישוב.
סיכום
אין בספר פתרון ממשי, דעה מוצקה או ביקורת ושיפוטיות, גם אם הוא נוגע בקצוות פוליטיים וחברתיים, או בהוויה המכוננת של שני צעירים במדינה שבה סכסוך הוא חלק בלתי נפרד ממהותה. וזה בסדר – מי אמר שחייבים? זהו ספר נהדר וקריא, אולי בשביל המציצנות שהקורא אוהב כל כך, אם לחייהם של החיים בהתנחלות ואם לנפשו המיוסרת של יואב. אבל בעיקר זהו ספר שבשבילי הוא חווית קריאה ולו בשל השפה הנהדרת, העדינה והפיוטית שבה כותב יונתן ברג. משפט כמו: "הוא שמע את שמו נצעק בשני קולות" עושה לי כיף להמשיך לקרוא (גם אם איני בטוחה שזה נכון דקדוקית). סקרנית מאוד לגבי הספרים הבאים של הסופר הצעיר והמוכשר הזה.
