לספרה של לבנה מושון התוודעתי בזכותה של לקוחה לשעבר בחנות ספרים. מודה שבלעדיה לא הייתי מכירה לא את הספר ולא את הסופרת, אף על פי שזה לא ספרה הראשון. וטוב שפגשתיה.
תמר עסיס-בוברוצקי היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית, אלמנה מזה שנה וחצי לסשה, אהובה היחידי, שמו נובע מאלכסנדר והוא זה שמזהיר אותה מאנשים ששמם מתחיל באות א'. יש לה איטליז בצד השמאלי בגופה, ידה מוקטנת ויש לה שתי אצבעות פחות מאדם נורמאלי. אם לתמר יש סוג של נכות פיזית, לסשה יש נכות מנטאלית. נכות שהובילה אותו להתאבדות. ידה מושכת את תשומת ליבו של הקהל שלה, לרוב בתיעוב וניכור. היא נולדה כך, והוריה השאירו אותה בתינוקייה של בית החולים למספר חודשים כי לא רצו בה, אימה התעקשה לקחת אותה בתנאי שהיא היחידה שתיגע בה והיא קוראת לה בת האלוהים. אביה לעומת זאת, סרב לקחתה בחזרה הביתה. אותו תמר שונאת, הוא זה שסרב לבקשת ילדתו הקטנה להסתובב איתה בין כיתות הלימוד ולהציגה כילדה נורמאלית ובריאה לכל דבר, אמנם בעלת נכות פיזית חיצונית, אך אינה מפחידה. היא כועסת כיוון שידיו היו תחובות בביובים של אנשים אחרים (הוא אינסטלטור) בו בזמן שהיא הייתה זקוקה להן מאוד, "ילדה שאביה בז לה". תמר עדיין כואבת את זכר הנטישה, את הריחות והרעשים מהתינוקייה: "כאילו הגוף רשם לו סימני דרך" (עמ' 179). גם אימו של סשה, אווה, שונאת את תמר, אולי בגלל נכותה שהרי בנה יחידה "היה יכול להשיג משהו יותר טוב".
תמר נתקלת במקרה במודעה דרושים באוניברסיטה למשתלה. במקרה היא גם עוברת ליד המשתלה ורואה את השם "במברג" מתנוסס בשער. במקרה או שלא במקרה בעל המשתלה הוא הולנדי ניצול שואה ואיש חביב. בנו, שלמעשה מנהל את העסק, הוא איש חמור סבר, ממושקף, קרח, ופאשיסט, שמו מתחיל באות א' – אוריה. הוא לא מרשה לתמר להסתובב בכל רחבי המשתלה ומגביל אותה בשטחים ספציפיים. אוריה לא מתייחס בכבוד לתמר, בוודאי שלא לנכותה, וספק בפניה מכנה אותה "גידמת" או "הנכה שלי". סוד מסתתר בירכתי המשתלה שמשפיע על תמר. היא מנסה לברר את משמעותו, אך בכל פעם נדחית באגרסיביות. אביו, בעל המשתלה, יקוב, מבקש מתמר לעבוד גם אצלו ובשבילו כמדפיסה ועורכת חומר של ניצולי שואה הולנדיים, בין היתר גם את יומנה של אשתו – אלגה. במהלך כתיבת ועריכת היומן שלה, מתגלה הסוד שבעטיו תמר מגיעה "במקרה" למשתלה. אט-אט נפרמת גם דמותו הקשוחה של אוריה ויחסו אליה הופך להיות פחות עוין. תמר ממשיכה לעבוד במשתלה על אף היחס המבזה כלפיה וזה מגביר את המתח לשאלות רבות: מהו הסוד שבעטיו מגיעה תמר לעבוד שם ומכריח אותה להישאר שם? מה אוריה ויקוב קשורים לזה? כיצד נושא השואה קשור לנכותה? ולמה סשה התאבד?
מעטים מגלים חמלה (לא רחמים) כלפי נכותה הפיזית: ד"ר דולגין המרצה שקיבלה אותה לתואר השני וסללה בפניה דרך חזרה למקום העבודה הקודם שלה, ממנו נדחתה בטענה של ההורים שהיא מפחידה עם ידה הנכה והמעוותת את הילדים; בעל המשתלה, יקוב, ניצול השואה; חברתה המוצלחת והפסנתרנית, רוני קלר; סשה בעלה שמת, גבר יפה תואר, אך כאמור, נכה רגשית – אכול מתח וחרדות שבסוף מכריעים אותו. תמר מתאבלת עליו לכל אורך הספר. גם חברתה הטובה איה, שלא ברור איך היא בדיוק מתייחסת לתמר ולנכותה, אך משדכת לה גברים בעלי נכויות (האחד נכה רגשית השני נכה פיזית – עיוור) ,סשה לא ממש חיבב אותה אך התייחס אליה בכבוד בגלל תמר.
לתמר יש לב רחב ויכולת נתינה גדולה מאוד, לכן היא פונה לעבודה סוציאלית, אך יחד עם זאת לא מפסיקה לשאול את עצמה האם נכון הדבר שנכה פיזית תטפל בנכים רגשית. היא מתנדבת לשירות הצבאי, כיוון שצה"ל סרב לקבלה, כמש"קית חינוך, ושם היא מכירה את בעלה לעתיד, סשה.
שלושה נושאים עיקריים מתניעים את הנרטיב: האחד, נושא הנכות – הפיזית והרגשית – סובב סביב כל הדמויות; השני, נושא השואה. סודות מימי השואה נשזרים בחלק מהדמויות, סודות שתמר עוזרת לפתרונם, אחד מהם היא מעדיפה להשאיר סגור. גם הסוד שבירכתי המשתלה קשור לשואה ולנכות הרגשית שהדמויות נושאות עימן – אך גם זה נפתר; והשלישי, נושא האבל. האבל שמלווה את תמר לכל אורך הרומן ולא נותן לה מנוח.
רומן כתוב היטב, משפטים מורכבים שדורשים תשומת לב מירבית, כיוון (ולא רק) שהרמזים לסודות ולפתרונם מסתתרים פה ושם, הידע הרחב של לבנה מושון או המחקר שביצעה בנושא צמחים, תיחוח, ייחור, שמותיהם ושמות הציפורים, הדורשים ריכוז רב , פליאה, הוקרה והערכה רבה לכותבת. לעלילה אין זמן ומקום ממשי, לדמויות יש שמות אך מעבר זה איננו יודעים על מקום וזמן ההתרחשות, מה שמגביר את התחושה שזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום – עדיין אין אנו סובלניים וסבלניים כלפי בעלי נכויות. מושון כותבת במשפטים ארוכים מאוד, מה שעלול להיות לו אפקט מכביד, מעייף ומעצים את תחושת הניכור והאבל בו שרויה הדמות. הסודות מתגלים רק ברבע האחרון של הספר, אם כי פה ושם יש רמזים לפתרונם עוד באמצעו של הספר. אין זה פוגם בהמשכה של הקריאה הרצופה, אלא אף מגביר את ההנאה ועוזר לזה גם סגנון הכתיבה של מושון שהוא סגנון ייחודי ועשיר בשפה עברית תקנית ומדויקת. בנוסף, בשל נכותה ואבלותה של תמר, יש טשטוש רב בין חלום ומציאות. תמר חולמת הרבה, הוזה ומפנטזת ואלו נשזרים במציאות חייה. בסופו של סיפור, תמר בוחרת להתמחות בגינון התפתחותי – עזרה לאנשים בעלי מצוקה נפשית באמצעות הקשר אל הטבע. בספר אף מוזכרת המילה ביופיליה – היפותיזה שקידם הסוציולוג וילסון מתוך הנחה שהנטייה הטבעית והמולדת של האדם היא לטבע, והאדם ירגיש נוח ובטוח יותר מול בעלי חיים והתפתחות בטבע, או כמו שאומרת אחת הדמויות לתמר: האפקט המרפא שיש לטבע על בני האדם.
שתיקת הצמחים הוא סיפור על שתיקה, הסתרה, תיחוח וייחור של סודות; סיפור על נכויות – רגשיות ופיזיות וחוסר הסובלנות של האדם כלפי זולתו; סיפור על משמעות השיח אך גם השתיקה; סיפור על אבל אך גם על תשוקה. סיפור שכתוב היטב וראוי לתשומת ליבו של הקורא הישראלי.
לקראת תחילתו של הרבע האחרון בספר, לקראת פתרונן של כל התעלומות, אומרת תמר:
כולנו צמחים, גם החזקים שבנו, כולנו זקוקים לטיפול והשגחה, השקיה וטיפוח, ובעיקר גנן, שיראה אותנו (עמ' 299)
