לקרוא ספר של סמואל בקט אחרי שנים רבות כל כך, זה מסג' למוח. מרפי הוא ספר שלוחץ על כל התאים האפורים, כל מה שידעת ולא ידעת: כל משפט הוא רפרנס לאוצר בלום מההיסטוריה, המיתולוגיה, הדת, כתבי הדת, הפילוסופיה, האסטרונומיה, האסטרולוגיה, הגיאוגרפיה וכל מדע שלא הזכרתי.
לכן, לפני שאכתוב על הספר אשבח בכל סופרלטיב אפשרי את המתרגם, עמרי אשר, שטרח להבהיר לקורא את מה שחלילה פספס: הסברים מדוקדקים, מפורטים ומדוייקים; ועורך התרגום: מנחם פרי. נפלא!
לכן, את מרפי צריך לקרוא לאט, לאט אבל בטוח.
מרפי, סמואל בקט, הספריה החדשה, 2020. תרגום: עמרי אשר
Samuel Beckett, Murphy, 1938
את סמואל בקט הכרתי, כמו כולם כנראה, דרך מחכים לגודו.
מחכים לגודו
מחכים לגודו היא יצירה מאוחרת יותר של סמואל בקט, שנכתבה ב 1953. למרות שבקט הוא אירי, היצירה נכתבה דווקא בצרפתית ולא בכדי. בקט "בילה" את שנות המלחמה בפריז (כשביקש לחזור לארצו הוא טען שהיא "משעממת" מידי, ובצרפת לפחות נלחמים), והיה פעיל במחתרת הרזיסטנס ואף כמעט נתפס.
מחכים לגודו מסמל את כל מה שבקט חווה והאמין בו. בשנות פעילותו במחתרת הוא ראה וחווה את מה שהגרמנים תכננו ועשו. השואה העלתה בסימן שאלה גדול את קיומו של אלוהים, גוד (GOD), או ההקטנה שלו בצרפתית: גודו.
המחזה מובנה משתי מערכות בלבד, מנוגד לכל "כללי" הכתיבה המחזאית המסורתית, ובעל מבנה מעגלי (מתחיל ומסתיים באותה נקודה). יש בו חמש דמויות, החמישית – גודו – היא דמות נוכחת נפקדת. הוא לא נמצא, כולם מחפשים אותו, אבל הוא נוכח באמצעות ארבע הדמויות האחרות, שמחפשות אותו.
אבסורד ואקזיסטנציאליזם
המחזה מחכים לגודו הוא מחזה אופייני של תיאטרון האבסורד ובעל שורשים אידיאולוגיים אקזיסטנציאליזם (הקיום קודם למהות). המחזה מתאר את ההמתנה לא רק באופן אבסורדי אלא גם באופן גרוטסקי (הדמויות מפליצות, משוחחות עם חמור).
כל החומרים הללו, שמופיעים במחכים לגודו, יצירה מאוחרת יותר של בקט, מתחילים להופיע גם במרפי.
מרפי
מרפי הוא הרומן הראשון של סמואל בקט, 1938, לפניו הוא פרסם קובץ סיפורים, ונכתב בשפה האנגלית.
עלילת הרומן, מרפי, עוקבת אחרי גיבורה הראשי, סוליפיסט מטורף, שגר בדירה שהוא עתיד לעזוב, בווסט ברומפטון. הרומן נפתח כשמרפי קשור לכיסא נדנדה, שמעולם לא עזב אותו, בשבעה קשרים וצעיפים כשהוא מתנדנד על הכיסא בחושך. מרפי לא עובד ומתפרנס מתרומות.
הוא יושב כך כיוון שזה מסב לא עונג. כנראה שזה מין הרגל של מרפי שבאמצעות הריטואל הזה הוא מכניס עצמו למצב של מעין-ניתוק חושי מהסביבה. הריטואל הזה מחזיר את מרפי אל שיחות שקיים עם איש שהיה החבר והמנטור שלו, נירי. לנירי יש יכולת לעצור את ליבו, מצב שמרפי מכנה אפמוניה, או איזונומיה, או התכווננות.
למרפי יש חברה קרובה, אולי מאהבת, בשם סיליה והיא מתבקשת על ידי מרפי לבצע משימה חשובה: ללכת למיסטיקן, אסטרולוג סיני שינתח את המפה שלו. באמצעות המפה מרפי יודע מתי הוא עומד להתחיל לעבוד – בעוד כשנה בערך.
בתיווכה של סיליה מרפי מרפי מתחיל לעבוד בבית חולים בלונדון, שם הוא מרגיש לגמרי "בבית", ומכאן ואילך מתפתחים מצבים אבסורדיים שגובלים בסימני ההיכר הגרוטקסיים של בקט.
חירות
מלבד האבסורד, האקזיסטנציאליזם והגרוטקסקיות עוד נושא, כמעט ולא פתור, עולה מן הטקסט של מרפי: חירות.
נדמה כי העלילה מתחילה ומסתיימת באותה סיטואציה מדיטטיבית של מרפי: הוא מתנדנד בכיסא שלו כשהוא קשור. המספר מתאר שישנן שבע קשירות, אך מפרט רק לגבי שש. המתרגם, עמרי אשר, עוזר לקורא לשים לב לפרט הזה. מרפי קשור ברגליו ובידיו, ומפורטות שש קשירות. אך כיצד זה קשר את ידו האחרונה, השביעית? האין זה אפשרי? מישהו אחר היה חייב לעשות זאת, אבל איש אינו נוכח.
שאלת הקשירה מעלה שאלות רבות בנוגע לחירות. מרפי מצהיר שהרגע הזה על כיסא הנדנדה, הוא הרגע היחיד שבו הוא מרגיש שהמוח שלו מתנתק מהסביבה, משהו שרצה מאוד "להעתיק" ממה שנירי, המנטור שלו עושה עם ליבו: לדמום אותו לכמה דקות שהוא רוצה, להשיג שליטה מלאה על המוח שלו, כמו שנירי מצליח לעשות זאת עם ליבו.
פילוסופיה – דקארט
במשפט אחר מזכיר מרפי, וגם המתרגם והמבאר, את הדואליזם של דקארט, או מה שישעיהו לייבוביץ כינה מאוחר יותר: הבעיה הפסיכופיזית.
על פי רנה דקארט המוח קולט את רשמי החושים והופך אותם לנפש לא-חומרית, כלומר דקארט מפריד בין המוח לנפש, כשהנפש הוא חומר "לא פיזיקלי". כאן בא הביטוי: אני חושב אני קיים. (הנפש החושבת מאששת את העובדה הפיזית, שאני קיים)
כפי שכתבתי לעיל, דקאט אינו הפילוסוף היחידי המוזכר במרפי. אבל, את ההפרדה הזו בין הנפש לגוף, מבקש לבצע גם מרפי. ככל שהרומן מתקדם מרפי מבקש להפריד עוד ועוד בין הנפשי לפיזי, לסגת מהעולם החומרי אל העולם הפנימי שלו. מרפי משוכנע שהניתוק המוחי, המדיטטיבי, הוא זה שיביא לו את החירות. אבל כמו במחכים לגודו, אין לאן לברוח.
ושוב, אקזיסטנציאליזם
מרפי עוסק במובן מסוים בחיפוש אחר משמעות, למימוש עצמי אפילו. הבעיה היא שאין מה לחפש, אין משמעות. ויתרה מזאת, הנפש למעשה אינה נפרדת מהגוף. עולם הצורות לא קיים. אין מה לממש.
כמו באקזיסטנציאליזם, אין משמעות לקיום, הקיום קודם לכל. הגישה הפנומנולוגית של בחינה ותיאור של פעולות הנפש הפנימיות חשובה לכתביו של אלבר קאמי וז'אן פול סארטר. למעשה, הרומן הראשון של סארטר, בחילה, התפרסם באותה השנה כמו מרפי, 1938, וגם הוא עוסק באדם אומלל חסר מטרה (חוקר לתואר שני במקרה של סארטר), שכל כך אובססיבי למחשבותיו ורגשותיו, כי העולם האמיתי נעשה זר, בלתי נסבל ומאיים כלפיו, וממלא אותו בחילה, כמו כותרת הספר.
וכמו שאמר קוהלת מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ (פרק א', פסוק ט'): "השמש זרחה, בלית ברירה, על האין-חדש" (עמ' 7), כך נפתח הרומן מרפי, וכך גם יכול להסתיים. במעגליות. ולחזור בחזרה.
סיום מעגלי
כמו במחכים לגודו, גם מרפי מתחיל ומסתיים באותו סיטואציה.
זהירות ספויילר!
כאמור, גם לקראת סיום הרומן מרפי מתנדנד קשור אל כיסא הנדנדה שלו. אבל בסיום בלון גז מתפוצץ וגופו של מרפי מתפזר במרחב. כשסיליה הולכת לזהות אותו, היא מזהה אותו באמצעות כתם לידה. כתם הלידה, יהווה את גם את כתם המוות.
הומור, משחקי מילים
ההבנה הזו, שכתיבתו של סמואל בקט מלאת דפוסים ותימות, היא ללא ספק המפתח לקריאת קורפוס הכתיבה של בקט. לא פשוט לקרוא את בקט, בשל מורכבותו. צריך לחשוב על כל פסקה, לעיתים על כל משפט, צריך להמתין כדי לשקול, לחשוב ולהבין פירושי מילים. בקט לא רק משתמש ברפרנסים אל כתבים אחרים (פילוסופיים, מדעיים, דתיים), אלא משחק במילים ובשפה. הוא משתמש לעיתים באיות שגוי במכוון ואף יוצר אוצר מילים "בקטי".
לבקט יש חוש הומור מרושע, לא אכזרי, אך נדמה שלעיתים הוא מהתל לא רק בדמויות שלו, אלא גם בנו, הקוראים.
תרגום הרומן מרפי חשוב לבחינת התפתחות הכתיבה של סמואל בקט ואני שמחה שהספריה החדשה בחרו לתרגם אותו.
