סוכר שרוף הוא רומן הביכורים של אבני דושי, סופרת ממוצא הודי. הוא יצא לאור באוגוסט 2019 ותורגם בספרית אריה ניר ומודן על ידי נעה בן פורת. סוכר שורף עוסק בטראומה דורית, הורות רעילה והתוצאות המורכבות שלה.
סוכר שרוף היה מועמד ברשימה הסופית של פרס בוקר 2020, ומועמד ברשימה הארוכה לפרס לסיפורת נשים 2021. הוא נמצא בתהליכי עיבוד לקולנוע.
סוכר שרוף, אבני דושי, אריה ניר ומודן, 2021
Burnt Sugar, Avni Doshi, Hamish Hamilton, 2019
פונה, הודו
הרומן סוכר שרוף מתמקד בשנות השמונים בעיר פונה שבהודו.
העיר, האקלים, השפה, האתרים החשובים בה, העיר שהייתה פעם בירת המדינה מהאראשטרה, מהווים רקע לרומן: החום והלחות, הניעות בין השפות – הינדית, אנגלית ומרטהי, הפערים בין המעמדות – בין מקבצי הנדבות לעשירי העיר, בין הסלאמס למרכז של מדע ומחקר, בין הדתות לבין מרכזי האשראם (כשהידוע ביניהם הוא האשראם של אושו).
כל הפערים הללו מודגשים ביתר שאת בפונה של שנות השמונים ובאים לידי ביטוי בסוכר שרוף, כשלכאורה נדמה שאין להם קשר לנרטיב.
וכך זה מתחיל.. סבל ודמנציה
אשקר אם אומר שהסבל של אימא אף פעם לא גרם לי הנאה
זה המשפט הפותח של הספר, ללא ספק משפט שיכול לגרור זעזוע לא קטן. משפט שטני ואפל שבא בקולה של אישה, בת. המשפטים שלאחר מכן, מחזקים את התחושה: הכותבת מאשימה את אימה בכך שסבלה ממנה הרבה בילדותה, ולכן, הסבל שלה כרגע הוא מעין כפרה. אבל היא לא יכולה לסגור איתה חשבון, כיוון שהם לא זוכרת. אין דרך לגרום לאם רגשי אשמה. יותר מזה, המצב של האם מעורר אהדה מאנשים וזה מעורר בה מרירות.
טארה
תמיד ידעתי שלא הייתי צריכה ללדת אותך, כי את תהרסי את חיי (עמ' 247)
טארה (=כוכב) הוא שמה של האם, שמה של הבת הוא אנטארה. כלומר הדבר והיפוכו. Tara החליטה לכנות את ביתה UnTara כדי שלא תהיה כמוה, שתהווה את הניגוד המושלם שלה, שם שנבנה מהשם השני. שם שאמור להוות סדר, סימטריה ליחסי אם-בת.
טארה החלה לשכוח דברים ואין שום דבר שאנטארה יכולה לעשות בהקשר לזה. הדבר היחידי שאנטארה כן עושה היא עורכת מחקר משלה ובודקת כיצד הדמנציה נגרמת, איך ניתן לעכב אותה ויותר חשוב – איך ניתן לזרז את התהליך. אנטארה וטארה הן בת ואמא המנווטות בשלב חדש של החיים כאשר טארה מתחילה לאבד את תחושת העצמי הנוכחית ואת זיכרונות העבר שלה.
סוכר שרוף מתאר את תהליך הדמנציה של טארה אך הפלאשבקים של אנטארה אל העבר, אל ילדותה בשנות השמונים של פונה-תחתית דוחק את הקורא אל עולם אכזרי, מסורבל ומסובך, עולם של טארומות שנובעות מיחסים של אם-בת רעועים, יחסים שגורמים לאי וודאות, חוסר יציבות וכאוס.
במשך שלושים ושש שנים אין לי אפילו רגע אחד של שקט נפשי (עמ' 56)
הקוראים נקלעים אל עבר הכולל אשראם דמוי כת, קבצנות בפינות רחוב, יחסים חולפים בפנימייה. האם נעלמת וחוזרת, ולא היה מי שיטפל ויאכיל את טארה. מחד גיסא, הטיפול בבת מחליף ידיים שוב ושוב, ומאידך גיסא אנטארה עצמה אף פעם לא באמת מטפלת באימה. טארה זונחת את ביתה ואת נישואיה. כשאנטארה מגיעה לבגרות, אנו רואים כיצד הבחירות שהיא עושה מצלצלות מוכרות ודומות מידי להחלטות של אימה בצעירותה. הגלגל חוזר על עצמו.
הקונפליקט הפנימי של אנטארה הוא המהווה את הנושא המרכזי של הרומן: איך מטפלים באם שפעם לא הצליחה לטפל בך? אנטארה בוחנת את השאלה בבדיקה עצמית : "אני אשקר אם הייתי אומר שהסבל של אמי מעולם לא גרם לי הנאה," היא מודה בקור רוח.
יחסי אם-תינוק בכלל ומורכבות היחסים בין טארה לאנטארה בפרט מבוססים על הפסיכולוגיה של ויניקוט.
דונלד ויניקוט: יחידת אם-תינוק
ויניקוט היה רופא ילדים ופסיכואנלטיקאי. עיקר העבודה שלו עסקה בפסיכולוגיה של יחסים, במיוחד בין התינוק לאימו. הוא גרס שאין לראות את התינוק כשהוא לעצמו – אלא רק בהקשר של אימו, וטען שתינוק האדם בא לעולם "כחומר ביד היוצר", בעל פוטנציאל, ובמצב של חוסר אינטגרציה. ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה כזו. כאשר האם מסוגלת להיענות באופן מספק למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי להעמיד את צרכיה לפני צורכי התינוק, מתפתח אצל התינוק "העצמי האמיתי".
לעומת זאת, "אם שאינה טובה דיה" אינה מספקת לתינוק סביבה טובה דיה, או כושלת בביצוע התרחקות הדרגתית ממנו, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד. לכן, התינוק הוא חלק מ"יחידת אם-תינוק".
עצמי אמיתי ועצמי כוזב
כאמור, כשהאם היא אם טובה דיה מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי. כאן מתגבש הסדר והסימטריה הראשונית של העולם המנטלי של התינוק.
לעומת זאת, עצמי כוזב הוא חזות מזויפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, כדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת.
תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. ויניקוט טוען שכדי להגדיר את העצמי האמיתי, צריך לנסות להבין את העצמי הכוזב.
אמנות הזיכרון
אנטארה עצמה היא אמנית, שעושה אמנות שאף אחד לא רוצה והאמנות שלה מורכבת מציורים של חפצים מאוסף שלה. המגנום אופוס שלה הוא סדרת רישומים המתחילים מצילום שהיא מוצאת בין חפציה של אימה, ומתברר כמשמעותי בשבילה. היא מציירת את הדיוקן והצילום נעלם. היא מחליטה לצייר בכל יום משלוש מאות שישים וחמישה הימים בשנה דיוקן חדש, שמבוסס על הדימיון שלה מאותו צילום. ככל שעובר הזמן הרישומים מאבדים את המקוריות שלהם ולובשים צורה משלהם.
האמנות שלי אינה עוסקת בשקרים. היא עוסקת באיסוף נתונים, במידע, במציאת חריגויות. האמנות שלי מוקדשת להסתכלות על מה שדפוסים חדלו להתקיים בו (עמ' 38)
הדמנציה של טארה נפגשת עם אי הזיכרון של אנטארה, ולא רק ברישום הדיוקן החוזר על עצמו. לא ברור אם הזיכרונות שלה-עצמה הם מדוייקים אולי דווקא הזיכרונות שלה סותרים אחד את השני. הבלבול ואי הזיכרון, הן של טארה והן של אנטארה, מכניס גם הקורא לסחרור, כיוון שלא ברור מה באמת קרה, מה באמת נכון.
הזיכרון המנוון של טארה מוחק את ההיסטוריה המשותפת שלהן, הן את השמחות הקטנות והן את הפצעים העמוקים, אך אנטארה עדיין חיה אותם, מעבדת אותם, ולא מצליחה לסלוח. הבית, הנישואין והמשפחה אינם מקור לנחמה עבור אף אחת מהדמויות, אלא אתרים של הפרעה ודחייה מוזרה.
הקטסטרופה נכנסת למימד חדש כשאנטארה עצמה יולדת את ביתה והקוראים מציצים אל ראשיתה של טראומה דורית חדשה.
סוכר שרוף
הכותרת המקורית של הרומן היא "ילדה בכותונת לבנה" (Girl in White Cotton), ומרמז על התקופה המרכזית בחייה של אנטארה כשאימה לוקחת אותה אל האשראם, שם הן לבשו לבן, הצבע של האלמנות, לבן שסימן אותן כאאוטסיידריות
עבור אימא זה היה הצבע של הקהילה שלה, אבל לא עבורי: הבגדים הלבנים הפרידו אותנו ממשפחתנו, מחברינו ומכל אדם אחר והפכו את חיי בהם לכלא (עמ' 65)
ובהמשך:
לפעמים אני מרגישה את הילדה ההיא עולה בגרוני ומנסה לצאת לכל פתח שתוכל. אבל אני בולעת אותה עד לפעם הבאה שתרצה להיוולד שוב (עמ' 120)
אך הכותרת סוכר שרוף לוכד בצורה מושלמת את הטעם המורכב של הסיפור הזה, טעמו של משהו מתוק הפך למשהו עמוק ומלנכולי. ויש עוד משמעות לכותרת הזו, ואשאיר לקורא להבין אותה.
סוכר שרוף הוא רומן על יחסי אימהות-בנות, על הקונפליקט ביניהן והיחסים המורכבים והבלתי שלמים. אבל לא רק. סוכר שרוף הוא מסע של בריחה, להט דתי, ריקנות הקיום של המעמד הבינוני, ריק של האינטימיות במערכות נישואין ובמשפחתיות עצמה, על רקע ההתפתחות של העיר פונה והמורכבות שלה.
סוכר שרוף הוא רומן מדוייק שאבני דושי משרטטת באמצעות משפטים חדים ומדוייקים באופן הרסני, אין מילה מבוזבזת. רומן מעיק, אפל ולא נוח שמפגיש את הקורא עם הדחפים האפלים שלנו ועם טראומות עמוקות, מעין אזהרה לגבי מה שיכול להתעורר כאשר העבר לא נחשף ולא מתרפא וכיצד ניתן להתמודד ולחשוף את האני האמיתי מול העצמי הכוזב.
