לא האמנתי שאזכה לכתוב עוד מילים על הכתיבה הנפלאה ועל כתביו של גבריאל גרסיה מרקס, אחד הסופרים האהובים עליי. מרקס זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1982, היה עיתונאי, תסריטאי, סופר קולומביאני. הוא הלך לעולמו בשנת 2014 בשל סיבוך של דלקת ריאות.
הספר האחרון של מרקס שתורגם היה זיכרונות מהזונות העצובות שלי בשנת 2004, וב 2002 יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, לחיות כדי לספר, שניהם בהוצאת עם עובד. הספר הראשון שלו שקראתי היה מאה שנים של בדידות, בשנות העשרים המוקדמות שלי (הספר הנמכר ביותר בשפה הספרדית, אחרי התנ"ך, נמכר ביותר 50 מיליון עותקים בעשרים וחמש שפות שונות), וללא ספק התגעגעתי מאוד לכתיבה המיוחדת שלו. סיפורו של ניצול הוא נובלה שונה, כיוון שהיא סיפור עיתונאי, מעין ביוגרפיה על ניצול ששרד עשרה ימים בים.
סיפורו של ניצול, גבריאל גרסיה מרקס, עם עובד, 2020 (1955). תרגום: ליה נרגד
The Story of a Shipwreck Survivor, Gabriel García Márquez
שמה המלא של הנובלה, או הביוגרפיה, או הדיווח העיתונאי, היא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד.
סיפור המסגרת
את סיפור המסגרת כותב גבריאל גרסיה מרקס בעצמו, את שאר הסיפור הוא משאיר לידיו של הניצול. בזמנו הוא היה עיתונאי בקולומביה. ב 28 בפברואר 1955 נפלו לים במהלך סערה שמונה אנשי צוות ממשחתת של חיל הים בקולומביה. התבצעו חיפושים נרחבים אך לא נמצאו ניצולים והם הוכרזו רשמית מתים.
אבל שבוע לאחר מכן נמצא גוסס על חוף שומם בקולומביה לואיס אלחנדו ולסקו. מרקס התבקש לכתוב את הסיפור שלו וזה הוביל להרפתקה חדשה שחוללה שערוריה. הניצול, לואיס, הוחזק בבידוד כמה שבועות. הסיפור היה לעוס מכל הכוונים, ולואיס עצמו הפך להיות איש מפורסם, צבר הון והפך לגיבור לאומי.
גבריאל גרסיה מרקס ולואיס אלחנדו ולסקו הסכימו ביניהם שהסיפור ייכתב בגוף ראשון. מרקס הופתע שהתאונה לא קרתה בעקבות סערה, אלא נבעה משורה של מחדלים
הסיפור נושא איתו מטען עודף פוליטי ומוסרי לא צפוי (שם, עמ' 12)
אחרי כתיבת הסיפור, ולסקו עזב את הקריירה הצבאית שלו, מרקס נאלץ לגלות לפריז והדיקטטורה נפלה אחרי שנתיים
הדיקטטורה הגיבה בסדרה של פעולות תגמול דרסטיות, ששיאן סגירת העיתון כמה חודשים לאחר מכן (שם, עמ' 13)
את החלק שלו, חותם מרקס בברצלונה, פברואר 1970.
נכון, זוהי כרוניקה של הישרדות ידועה מראש, ניצול אחד ובכל זאת, קראתי את הספר בלי להניח מהיד, יש לו ריתמיקה משלו. הקריאה בספר היא כמו השתתפות בפועל בהישרדות של ולסקו, בתחושות, בכאבים, בצמא וברעב. זהו סיפור האודיסיאה הפרטי של ולסקו, שיצא למסע ארוך אל ביתו במשך עשרה ימים
אבל לא רק. כי הסיפור הזה מדגים באופן בולט את הכוחות הפועלים בין תפקידה של המדיה והתקשורת בחשיפת האמת במדינה דיקטטורית.
