פסקל מרסיה הוא שם העט של פטר בירי, 1944, סופר ופילוסוף שוויצרי. רכבת לילה לליסבון הוא ספרו הרביעי, היה לספר השנה בשוויצריה תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט.
מונדוס
הספר מחולק לארבעה חלקים המתארים מסע, פיזי ומנטלי של מורה בברן, פילולוג של שפות עתיקות, ראימונד גריגוריוס, המכונה על פי תלמידיו ומכריו "מונדוס". הוא מומחה בעיקר ליוונית, לטינית ועברית, ובהמשך נתוודע לקליטתו המהירה לשפות נוספות והצמא שלו להכיר עוד ועוד שפות (פורטוגזית ופרסית, למשל).
כבר בתחילת הרומן אנו למדים שהיום שבו מתחיל הנאראטיב הוא היום ששינה את חייו, כנראה השנה היא 2004 ביום חורפי סוער וגשום, אך החל כיום רגיל בו הוא עושה את אותם הדברים. באותו היום, כשהוא עושה את מסלולו הרגיל לגימנסיה בו הוא מלמד, הרוח העזה הפכה את מטרייתו. הוא רואה על הגשר אישה ונראה שהיא קוראת מכתב, כשהתקרב אליה היא מקמטת את הנייר ומשליכה אותו. הוא בטוח שהיא עומדת לקפוץ מהגשר, אז הוא משליך את תיקו מידו. המחברות מתפזרות וזה גורם לאישה להסתובב אליו. היא מתקרבת אליו, מוציאה טוש וכותבת רצף של ספרות על מצחו, היא מסבירה לו שאסור לה לשכוח את מספר הטלפון הזה.
הוא שואל אותה באיזו שפה היא מדברת, וכשהיא עונה לו: פורטוגזית, הוא נשבה בקסם השפה וכיצד היא מתגלגלת על לשונה ברכות. הוא לוקח אותה עימו לגימנסיה והיא אף נכנסת איתו לשיעור, אך עשר דקות לפני ההפסקה היא נעלמת. כשהשיעור מסתיים הוא מרגיש שהוא עומד בצומת דרכים ומתכוון להסתלק. הוא תוהה האם להשאיר את התיק, כי אז יצטרך לחזור. גריגוריוס מרגיש שהוא בצומת דרכים אך סוף סוף הוא מעז ולוקח אחריות על חייו "הוא היה בעיצומה של בריחה מחייו הנוכחיים" (עמ' 20).
בדרכו לביתו הוא נכנס לחנות ספרים בספרדית שם הוא רואה בחורה שמשאירה ספר על השולחן בעדינות. הוא ניגש אל הספר והמוכר מסביר לו על מה הספר. גריגוריוס מחליט לרכוש את הספר, אך הוא מקבל אותו במתנה. הוא ממשיך בדרכו לביתו ונעמד ליד בית קולנוע שם מקרינים את הסרט, על פי ספרו של ז'ורז' סימנון – האיש שצפה ברכבות. הוא רוכש גם מילון וספר דקדוק ולומד את השפה הפורטוגזית ומתרגם את הספר. מחבר הספר הוא אמדאו דה פראדו והספר הוא ספרון קטן שבו מאוגדים מחשבותיו על החיים ועל הסביבה, ובעיקר תוהה כיצד הסביבה רואה אותו. גריגוריוס מחליט לעזוב הכל כדי להתחקות אחר הסופר והקורא תוהה אם גם אחרי האישה. הוא לוקח רכבת, כי אינו אוהב לטוס, שתיקח אותו מברן, מקום מגוריו, אל ליסבון, מקום התרחשות הנאראטיב השני – סיפורו של אמדאו דה פראדו. גריגוריוס לומד שאמדאו היה רופא, רופא כדי לרצות את אביו.
גריגוריוס נסחף אחרי הספר ואחרי הגיגיו של אמדאו ומשתוקק למצוא את "האיש המלנכולי שרצה לסדר מחדש את השפה הפורטוגזית מפני שהייתה שחוקה כל כך בצורתה הישנה" (עמ' 69). כשהוא מגיע לליסבון הוא מתחקה אחר עקבותיו. הוא מגיע לקברו ועליו הוא מוצא את הכתובת
כשהדיקטטורה היא עובדה, המהפכה היא חובה
אט אט תוך כדי קריאה בספר ותשאול מכרים מתגלים פרטים נוספים בדמותו של אמדאו, כמו שלמשל שהוא סבל מאניאורזמה וידע שהוא עלול למות בכל רגע, אך לא גילה לאף אחד ממכריו; שהוא הציל ממוות את קצין המשטרה החשאית שכונה בפי כל "הקצב"; שסבל בגלל זה מדיבוריהם של מכריו שהציל את האויב, ובשל כך הצטרף לשורות המחתרת. אנו מגלים פרטים על ילדותו ועל אחיותיו, על יחסיו עימן ועל יחסיו עם אביו השופט. והכי חשוב אנו מגלים שהוא חי במהלך שלטון הדיקטטורה של סלאזאר שהחל ב-1928, סלאזאר מת ב-1970, אך הדיקטטורה נמשכה את 1974.
מרסיה כתב ספר שהוא בעצם סיפור בתוך סיפור. סיפור המתרחש בהווה המתחקה אחר סיפור אחר המתרחש בעבר הרחוק. האם יש קשר ביניהם? האם זהו ספר מתח? ספר מסע? חיפוש?
אף אחד מהם, אך גם הכל.
בין ישן לחדש
בתחילת הספר מופיע גשר – הגשר שבו נפגשו האישה הפורטוגלית וגריגוריוס – מונדוס – הפילולוג. לגשר יש משמעות בסיפור כסימבול לגישור בין שני הנאראטיבים – זה המתרחש בהווה של הפילולוג לבין זה המתרחש בעבר של הרופא. הגשר הוא גם הגשר המגשר בין העולמות, בין ברן שבשוויץ הניטראלית לבין ליסבון שהייתה תחת שלטון דיקטטורי, בין שוויץ המודרנית לבין ליסבון העתיקה יותר (שני ספרים גריגוריוס לוקח איתו לכל מקום: על המגיפה השחורה ועל רעידת האדמה שהתרחשו בליסבון וכמעט החריבו אותה). אך זהו אינו הסמל היחידי המקשר בין הישן לחדש.
לגריגוריוס, שהוא פילולוג של שפות עתיקות כאמור, מפריע שהעולם השתנה (עמ' 68), הוא דבק בעולם הישן, אוהד המזרח הקדום ונסחף אחר הקמאי והראשוני. ליסבון, שיש לה ריח אותנטי של קמאיות מבחינתו "הייתה העיר שאליה ברח מחייו" (עמ' 74). גריגוריוס סובל מאינסומניה. במהלך המסע לליסבון ולחייו החדשים האינסומניה תחריף את כאבי הראש שלו, ובגללם ייאלץ לחזור לברן.
כשגריגוריוס מחליט לנסוע אנו למדים שהוא סבל מלקות ראייה חריפה ובלעדי משקפיו הוא לא רואה דבר. כשהוא מתקשר לאופטומטריסט שלו לספר לו שהוא נוסע, הוא ממליץ לו לקחת זוג משקפיים נוספים. אנו למדים שגריגוריוס והאופטומטריסט היווני חברים ושהאינסומניה קרבה ביניהם – רק מי שסובל מנדודי שינה יודע להקשיב ללילה. אולם, אין הוא לוקח עימו זוג נוסף ובגלל תאונה קטנה הוא מאבד את משקפיו. הוא נאלץ להגיע לאופטומטריסטית בליסבון ובחשש רב הוא מרכיב את משקפיו החדשים שיש לה מסגרת מודרנית. הוא מגלה שדווקא איתם הוא רואה טוב יותר ומרגיש שהוא "בוגד" באמונו של חברו היווני.
נקודת מבט נוספת הקשורה לישן מול חדש: גריגוריוס ידוע בבגדיו הבלויים, אחת המורות מתבטאת בכך שהוא חסר בגימנסיה אך צוחקת על לבושו. כשגריגוריוס מגיע לליסבון הוא קונה בגדים חדשים, כשהוא לובש אותם הוא מחליט שהוא נראה מגוחך ומשאיר אותם בשקית על הכביש. אך כשהוא חוזר מאחד משיטוטי התחקיר שלו הוא מגלה שהשקית עדיין במקומה, לוקח את הבגדים ולובש אותם. הוא אפילו נינוח בהם ונראה טוב איתם.
על שני העולמות מגשר גם השחמט. גריגוריוס מתגלה כשחקן וירטואוז ובאמצעותו הוא מצליח להכיר את מכריו של אמדאו דה פראדו ואף להביא אותם לספר לו את סיפוריהם וסיפוריו.
אינטרטקסטואליות
כמה דמויות מעולם הספרות והפילוסופיה מופיעות מספר פעמים בספר: ז'ורז' סימנון, סופר צרפתי-בלגי, ובעיקר הסיפור והסרט האיש שצפה ברכבות. האיש שצפה ברכבות הוא הולנדי שבורח עם משפחתו כדי להפוך לאדם אחר, "לנקום" את חייו המשעממים וחסרי המשמעות. אך האם סופו של גריגוריוס יהיה דומה לסופו של ההולנדי? האם הספר הוא ספר מתח, כמו רוב ספריו של שז'ורז' סימנון? גם פרננדו פסואה מוזכר לא פעם, היה סופר פורטוגזי, יליד ליסבון. רוב ספריו פורסמו בשם עט – כמו מרסיה פסקל, אך שמות העט שהשתמש בהם היוו כל אחד מהם אישיות וביוגרפיה משלו, פסואה קרא להם הטרונימים. אולי הניסיון של פסקל בספר, סיפור בתוך סיפור, הוא לעשות הטרונים אחד שכזה.
למעשה, המטרה של גריגוריוס – לצאת מחייו המשמימים בעקבות ספר או סופר, לעזוב הכל ולחפש חיים חדשים, יש השלכה לכתביו של מישל דה מונטיין ולכמה מהמסות שנאספו בספר "המסות" – למעלה ממאה מסות – (כמו אמדאו?), שרובן התייחסו להתנהגות האנושית, הוא מציג את עצמו ועל ידי זאת בודק את טבע האדם. הוא טען במסה De l'inconstance de nos action – הארעיות (או אי העקביות) של הפעולות שלנו כי "כולנו עשויים כרקמת טלאים… וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו", וגם "כי כל תנודה שלנו מגלה את אופיינו" במסה על דמוקריטוס והרקליטוס.
פסקל, כפרופסור לפילוסופיה, מקשר אותנו לפילוסוף אחר, איש הרנסאנס שחקר את פעולות האדם וכיצד הן משפיעות על טבע האדם, על עצמו ועל סביבתו; כיצד אנחנו נראים בעיני הסביבה. גם אמדאו תוהה כיצד הסביבה רואה אותו, וזה משפיע על גריגוריוס שמתחיל לתהות גם הוא על השפעתו על הסביבה שלו.
זהו ספר מורכב, הרבה יותר מהספר המתח/המסע שמתגלה בקריאה שטחית, כתוב היטב ותוהה האם קריאה בספר יכולה להוביל בנאדם למסע בלתי צפוי או למעקב. זהו אינו ספר מסעות הרפתקני סתמי של פילולוג שמאס בחייו אלא מסע כחיפוש, מהות, מהות החיים, מהות המפגשים עם אנשים אחרים וכיצד הם משפיעים על החיים, כיצד החוויות משתלטות על חיינו וכיצד הן יכולות להיות שבירות.
הספר תורגם לעילא ולעילא מגרמנית על ידי טלי קונס.
רכבת לילה לליסבון – הסרט
בשנת 2013 הספר עובד לסרט. הבימאי: ביל אוגוסט.
את ראימונד גריגוריוס מגלם ג'רמי איירונס, כפי שרק איירונס יכול לגלם תפקיד אישיותי כביר.
הסרט מעובד עם שינויים רבים ואפילו סופו של הסרט שונה ומאפשר לבימאי ולתסריטאי אינטרפרטציה שונה ומהותית.
בסרט, פוגש גריגוריוס את האישה במעיל אדום על הגשר שממנו היא כמעט נופלת. הוא מציל אותה ולוקח אותה איתו לגימנסיה, גם שם היא נעלמת, אך משאירה לו את המעיל. במעיל הוא מוצא את הספר שעליו כתובת החנות שממנו נרכש. הוא ניגש לחנות ומברר אודות הספר ומחברו. הוא מחטט עוד בכיסי המעיל ומוצא שם כרטיס נסיעה ברכבת לליסבון. הכרטיס הוא לעוד חמש עשרה דקות. בהחלטה מהירה הוא עולה על הרכבת שתיקח אותו לחיים אחרים. תוך כדי נסיעה הוא קורא את הספר. כשהוא מגיע לליסבון הוא מתחקה אחר עקבותיו של אמדאו דה פראדו הרופא, והסרט ממשיך לנוע אחורה וקדימה בזמנים, בהווה – גריגוריוס ותחקיריו, ובעבר – חייו של אמדאו תחת שלטונו הדיקטטורי של סאלזאר.
כאמור, סופו של הסרט שונה ומפגיש בין הדמויות השונות שבספר אין ביניהן כל קשר.
אינטרפרטציה מעולה לסרט שהיה יכול להפוך לחסר משמעות אם היה נצמד לגוף הספר, כי אז היה מאבד את רוח הגיגיו.
