שטפן צוויג זוכה לעדנה במחוזותינו, רבים מספריו מתורגמים, ומתורגמים מחדש, לאחרונה: עיני האח הנצחי, מנדל של הספרים, העולם עד אתמול, הנערה מהדואר ועכשיו: קלריסה. כותרת המשנה של הספר "טיוטת רומן מן העיזבון" אכן מעידה שהרומן לא גמור. באחרית הדבר נאמר כי שטפן צוויג לא סיים את הרומן ועזבו לא מעובד מכיוון שעבר לכתוב את ספרו הביוגרפי על סופר גדול אחר – בלזאק. ואכן, ניכר כי חלקו הראשון של הספר מלוטש ומפותח הרבה יותר מחלקו השני, ומותיר את עקבותיו הספרותיים הידועים של הסופר האנושי והמרגש. וזה אינו פוגם מההנאה שבקריאה.
קלריסה
הרומן נע בחייה של קלריסה, בין השנים 1902, כשקלריסה בת שמונה, ל 1921. בשנה זו, האחרונה, קלריסה מנסה להיזכר בחייה, אך היא מתקשה למצוא איזה שהוא הקשר, איזה קו רציף לחייה. ובכלל, משנות ילדותה היא כמעט אינה זוכרת דבר. אימה מתה מיד אחרי לידתה, ויש לה אח, אדוארד, הגדול ממנה בכמה שנים. בילדותם הם עוברים בתים רבים עד שב 1902 אחיה נשלח לפנימייה והיא – למנזר. אביה הוא איש צבא אוסטרי בכל רמ"ח איבריו ועל כל המשמעויות הנובעות מכך: אצלו הכל מסודר, מתוזמן ומדווח, וכדי להביע את אהבתו לילדיו הוא מבקש מהם לעדכן אותו בכל שבוע במכתב דיווח מסודר על חייהם ועל חינוכם.
כל זה מתוייק ומאורגן בכרטיסיות על פי שנים, סמסטרים. על ביקוריו הוא מתריע באופן שיטתי והודעות דחופות נשלחות במברקים. בעבודתו הוא עורך סטטיסטיקות, שלכאורה נראו זניחות ובגללן הוא ייאלץ לעזוב את הצבא בבושת פנים, אך יוחזר כשייוודע שרשימותיו הצביעו, למעשה, על העתיד לבוא. בשנותיה במנזר לא קורה משהו מיוחד עד שמגיעה מריון, הילדה הדינמית שזקוקה שיאהבו אותה כל הזמן וכל גילוי של שנאה מערער את בטחונה. קלריסה ומריון הופכות חברות וקלריסה הבלתי מעורערת מנסה להבין את מהלכי נפשה של חברתה ומנסה להסביר בינה לבין עצמה את התנהגותה הבלתי צפויה.
צוויג – פרויד
ידוע כי שטפן צוויג היה חברו של זיגמונד פרויד ושניהם העריכו איש את רעהו, צוויג אפילו היה שולח לפרויד עותק בכל פעם כשסיים לכתוב. צוויג חוקר בספריו את הרבדים השונים והעמוקים של האדם, ודמותו של ד"ר זילברשטיין הוא פסיכולוג מובהק, נוירולוג, שמבטא את קול המצפון, הן של האנושות בכלל והן של קלריסה בפרט. קלריסה מתוודעת לרופא באופן מקרי, כשהיא מגיעה להרצאה שלו כשומעת, הוא נכרך אחר ההקשבה העמוקה שלה ומבקש ממנה להיות לו יד ימינו. הסכמתה תשנה את חייה. לראשונה בחייה היא תצא מארצה, אוסטריה, ויציאה זו תהיה לא רק פיזית אלא גם מנטלית ומשחררת.
כאמור, הרומן מתנהל בשנים שבין 1902 ל 1921, ובאמצע מתרחשת מלחמה העולם הראשונה, המלחמה הנוראית שגבתה קורבנות רבים, פצועים רבים, ומראותיה הותירו פצעים עמוקים ומדממים. צוויג, כפציפיסט ומתנגד ללאומנות "פיזר" את דעותיו בין הדמויות. למשל, אהובה של קלריסה, ליאונר הצרפתי, מעריץ של טולסטוי וגתה, סוציאליסט, מתנגד ללאומנות:
"'זאת הלאומנות הארורה שלהם, שמפצלת את המפלגות. באופן בינלאומי. היא הורסת הכל. הטענה שמולדת אחת חשובה יותר מהכל היא הרוע הצרוף. אנחנו נגררים אל הטיפשיות של מולדותינו. אל שיגיון ארץ האבות. מה הטעם להיות כנים ובעלי רצון טוב אם קומץ אנשים למעלה אינם רוצים להיות כאלה. הם מביטים על דגל אחר כמו שהשור מביט על הבד האדום. עלינו להתנתק משיגיון המולדת. לעזאזל המולדת!' " (עמ' 63)
ובהמשך:
"אבל הם רוצים לערב אותנו בשיקולים שלהם ולעשות מאיתנו בשר תותחים. הקרקע, הדמה, השפה, האמנות, זאת צרפת, ולא קמבודיה וגויאנה ומדגסקר." (עמ' 64)
הפציפיזם נוטף מכל מילה שכתובה ברומן ומראות המלחמה הכואבות ותוצאותיה כפי שחווה אותן קלריסה כאחות בבית החולים. המלחמה היא גורם מזעזע לאנושות ולאנושיות והם טורפים את חייה של קלריסה ושל חייה הסובבים אותה. בפיו של ד"ר זילברשטיין, הנוירולוג, צוויג שם פציפיזם אך גם את אי שביעות רצונו מפרויד: "פרויד רוצה להביא את האנשים אל הגורם, אני רוצה להרחיקם משם. אני חושב שמוטב לגרום למטופל להתמקד בגורם אחר, לא מסוכן. אני לא חושב שהאמת תעזור לו. להיפך, חייבים לתת לו שגעון, משהו שיוכל לנעוץ בו את שיניו, כדי של יכרסם את הכבד שלו… כל אדם, גם איש הרוח , דווקא הוא, יש לו מקום אפל במוחו שאותו תבונתו אינה מאירה.."
אני לא יודעת אם זהו הרומן הגדול ביותר של שטפן צוויג, אך גם כאן, כמו בכל ספריו ניכרים האנושיות, החמלה, האהבה והרגישות הגדולה של הסופר. וכמו שנכתב בגב הספר, הקריאה בו "מאפשרת התבוננות מאלפת על תהליכי הכתיבה בהתהוותם", כיוון שכמו שכתבתי לעיל ניכר פיתוחו של החלק הראשון של הברומן לעומת חלקו הבלתי מפותח.
לא בכדי הדמות הראשית של צוויג היא אישה, ביתו של איש צבא שביישנותו הפכה אותו לנוקשה ונוקשותו העיבה מעט את חיי ביתו, שמבקשת לפרוץ את הדרך – ולאישה לא היה קל לפרוץ בתחילת שנות העשרים – הן פיזית (גם לצאת מהבית וגם מהארץ) והן מנטלית והתהליך עד להחלטה בשאלת אימהותה. את אחרית הדבר לא כדאי לקורא לפספס כיוון שהיא מאירה ומבהירה פרטים המעידים כי יש בספר קווים אוטוביוגרפיים לשטפן צוויג. תרגום נפלא ונאמן של טל קונס.
