שלג, הוא ספרה הבהחלט האחרון של הסופרת האהובה עליי, רונית מטלון. מטלון כתבה את ספריה בקפידה: כל מילה, כל משפט, כל סימבול מונח במקומו; לכל דמות מטרה, לכל עלילה מבנה מיוחד; אפילו המרחב שבו מתרחשת העלילה שבה נעות הדמויות נבחרת בקפידה. את שלג, כך נכתב גם בפרולוג וגם באפילוג, רונית מטלון התחילה לכתוב בשנת 2002. היא כתבה, הניחה, כתבה שוב והניחה, כתבה עוד טיוטא ועוד שתיים: ארבע טיוטות לרומן שלא סגור עד הסוף. הנובלה שהתפרסמה היא אחת מהטיוטות שנבחרה על ידי העורך וחברה הקרוב של מטלון, דרור משעני.
ניגשתי אל קריאתו בחרדת קודש. למעשה לקח לי זמן לגשת אליו. זהו, רונית מטלון לא תכתוב יותר. אז מה רצתה מטלון להגיד לנו בנובלה שלא השלימה?
שלג (נובלה לא גמורה מן העזבון) / רונית מטלון, הוצאת עם עובד, 2019
על הספר
העלילה סובבת סביב משולש לא ברור מאהב-אבא-בת. עמי (או סלומון), אנתרופולוג של הדת, "הוא מהמלומדים האלה שחוקרים איך ומה היה עם עדות המזרח, כל הסיפור" (שם, עמ' 40). עמי נשוי לרחל, מחפש את מוריס כדי לכתוב על חייו כפעיל בשכונות הדרומיות של תל אביב. הוא פוגש אותו בביתו ברחוב וולפסון "האב הזה, לוחם השכונות, עם חיוכו הדיאבולי כמעט" (שם, עמ' 43) שם הוא פוגש גם את דינה, נערה בגופיה לבנה עד הברכיים, אולי בת שבע עשרה, שאט אט כובשת את ליבו: "היא היתה השמש" (שם, עמ' 38).
הם מנהלים רומן, "הוא אהב אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים", (שם, עמ' 13). זה היה לפני שבע עשרה שנה. ואז יום אחד היא קוראת לו. היא חיה בניו יורק, היא נשואה לאנטואן ויש לה בת, נדין. סיבת הקריאה לא ברורה לאשורה. היא מבקשת ממנו כסף, אבל כל מה שידוע זה שהוא כבר עזר לה ולאביה בעבר. הוא הכין רשימות מדוייקות של הכסף שנתן. התחושה במהלך הקריאה היא של טרגדיה שקרתה. אוירה של קלאוסטרופוביה לא ברורה.
הספר כתוב בגוף שני יחיד "אתה". כמו הפניה של מישהו אל מישהו. ובשל התחושה הלא נוחה שהרגשתי תוך כדי קריאה החלטלתי ביני ובין עצמי שזהו כמו מסמך אשמה. של מי? של דינה אל אהובה או אביה, של דינה אל אביה אהובה.
אז גם אם זו יצירה לא גמורה, לא מעובדת ולא סגורה יש כמה דברים שכן ניתן לכתוב על הספר.
על ספרה של מטלון, והכלה סגרה את הדלת, כתבתי כאן. בקצרה, העליתי את נושא האינטרטקסטואליות בספריה:
האמת, שהמסרים שלה חוזרים על עצמם ברוב ספריה: פרטים אוטוביוגרפיים, ניעות בין מרחבים כשהמרחב הדומסטי הוא המרחב שבו מתרחשת עיקר העלילה והדמות הראשית תמיד חוזרת אליה, התהייה לגבי המרחב השלישי – האם הוא באמת מצליח להיות היברידי? זהות מגדרית – הדמויות הראשיות והחזקות הן תמיד נשים, הבית הוא תמיד מטריארכלי, המטבח הוא מרכז הבית, האב בדרך כלל נעדר או "מהבהב" כפי שהיא כותבת בקול צעדינו, המתח הבלתי פוסק בין אשכנזים למזרחיים ופוסטקולוניאליזם בכלל.
בהמשך גם כתבתי
בראיון עם קובי מידן, מציינת רונית מטלון שהיא מודעת לאינטרטקסטואליות שהיא עושה בספריה, מבחינתה זה חלק מהכתיבה שלה. היא מודעת למיחזור חומריה והיא אומרת על זה: אז מה? מה שמעניין זו הדרך. הצורה שבה היא עושה את זה. בדבריה לקובי מידן היא אומרת, שה"איך" חשוב לה יותר מה"מה".
אינטרטקסטואליות
כמי שחקרה את הספר והכלה סגרה את הדלת ואת נושא האינטרטקסטואליות בספריה, ניסיתי למצוא את אותם הדברים גם בשלג. האמת, די התקשיתי. שלג הוא ספר שונה אבל גם מאוד דומה. אבל גם לקחתי בחשבון שהיצירה הזו לא גמורה.
ובכל זאת, ניסיתי למצוא את האינטרטקסטואליות מכיוון שמטלון כותבת באחד הפרקים מתוך קרוא וכתוב (מטלון, 2001) על פול אוסטר והאינטרטקסטואליות שלו. היא כותבת שאוסטר משתמש בסימני דרך, כתמים, שחוזרים בכל כתביו ומאפשרים לו לתקשר עם הקוראים שלו, כל כתם הוא סמל למשהו אחר:
"בתוך המבוך הזה זורע אוסטר סימני דרך חוזרים, ערכת הרגלים של כתיבה ושל הסתכלות, התניות מוכרות, משותפות לו ולקהל הקוראים שלו: העין מרגילה את עצמה לחפש את הכתם הכחול ששב ומופיע – יחסי אבות ובנים; הכתב הצהוב – המקריות; הלבן – הזן המסוים של גבריות חבולה המשותף לגיבוריו" (שם, עמ' 186)
אוסטר כותב ב"כתם". הכתם הוא אותו כתם על הקיר, או נקודה כחולה שמופיעים ברומנים של אוסטר, ועל ידי אזכורם אוסטר מתקשר עם הקוראים שלו. כמו אוסטר, גם מטלון חוזרת ל"כתמים" שלה.
כמו אוסטר גם מטלון משתמשת בכתמים וסימני דרך המאפשרים תקשור רציף עם הקוראים שלה, כתמים שחוזרים על עצמם בכל יצירתה: היעדר האב, דמותה של הסבתא, נעליים, אלימות (רצח, מוות, אונס), מפתח, חדר שינה, חלונות, מסדרונות, שבילים, המטבח, גרביים, תחבושות, מחלץ, צילום, צעיף (רדיד צמר סקוטי בקול צעדינו, עמ' 89), צעיף מוהיר (שרה שרה עמ' 99) והצעיף של אילן (והכלה סגרה את הדלת) כובע מצחייה. לרובם, רוב סימני הדרך, יש צבעים מיוחדים והם מהווים משמעויות מיוחדות – אינטרטקסטואליות – בין יצירותיה.
ללא ספק ה"כתם" של רונית מטלון בשלג, הוא השלג, והצבע הלבן הבוהק שפרוש לאורך כל הנובלה. הלובן הזה הזכיר לי רומן אחר שקראתי, הספר הלבן. אני לא יודעת אם מכיוון שהיצירה לא גמורה או במכוון, אך ניכר שהספר כתוב בפרגמנטים, ממש כמו הספר הלבן. הלבן הזה בוהק ומצוי בכל מקום בנובלה של מטלון: הרחוב, צעיף הקשמיר (שמופיע גם בספריה האחרים), מעיל, השלג, כפות ידיה של דינה בוהקות בלובנן כאילו זה עתה קומחו, דינה כנערה לובשת חולצת טריקו לבנה, גם מוריס לובש גופיה ארוכה מחוררת, ובמקום אחר "עוטה על עצמו מקטורון ספארי בצבע לבן שמנת". באיזשהו מקום מטלון כותבת גם שהלבן הזה הוא כמו עיוורון.
כשעמי מגיע לניו יורק לפגוש את דינה, הוא עובר דרך מסדרון ש"אד לבנבן, מפותל, דקיק, מורה לך את דרכך, חותר למערה" (שם, עמ' 12). גם בספר הזה, כמו בוהכלה סגרה את הדלת (מסדרון עצוב, היא מכנה אותו) יש מסדרון. המסדרון הזה מוביל למערה (כאן תהיתי מה זה קשור לאפלטון, היציאה החוצה, ואיך המסדרון הזה שבוהכלה סגרה את הדלת מוביל אל המרחב השלישי – החוץ) שהיא חדר האורחים: מלבני, כמעט אליפטי, ירקרק וחום. המסדרון הזה מוביל אליה, אל דינה שעומדת מול החלון, מסתכלת החוצה (בניגוד למרגי בוהכלה סגרה את הדלת שהעמידה שלט בחלון "סליחה" שאינה רוצה להתחתן). היא חולצת נעל (כמו יוליה שחולצת את הנעל הכחולה שלה כדי להקיש בחלון של מרגי).
אינטרטקסטואליות באמצעות שני מוטיבים: שלג ודינה
ואם אינטרטקסטואליות יש עוד כמה נקודות שאי אפשר להתעלם מהן. עמודים 125 עד 126 שמפורסמים כמות שהן מהטיוטא של רונית מטלון שמנסה להבין כיצד היא עומדת לקשר את נושא הקורבן. נדמה לי שהיא מבקשת לעשות זאת באמצעות שני מוטיבים: שלג ודינה. שלג, הלובן, נסיכותה – "מדמואזל" – של דינה, שעשוי לרפרר לשלגיה שצונחת "צניחה לבנה", מתעלפת התעלפויות לא מוסברות. אך מוטיב זה לא סגור עד הסוף.
המוטיב השני הוא דינה, דינה התנ"כית והקשר שלה לאביה יעקב. דינה מוזכרת פעם אחת במקרא. לפי חוקרים רבים הפרק שבה היא מוזכרת נקרא פרשת דינה, או אונס דינה. דינה מנסה להשתלב בין בני ארצה והפעולה היחידה שלה היא היציאה מהאוהל שבו היא חיה על מנת להשתלב. אבל היציאה של דינה מהאוהל מהווה טרגדיה, היא נאנסת. תגובתו של יעקב אביה היא שתיקה. בפרגמנטים שלה, כותבת מטלון כי הקורבן היא מחווה דתית: העלאה כקורבן, יצחק ואברהם, קין והבל. אבל גם ההדרה של הקורבן היא אקט אלים.
אינטרטקסטואליות אל מול הרופא וגרושתו, ש"י עגנון
אם בוהכלה סגרה את הדלת מטלון מתריסה על מול ההגמוניה האשכנזית באמצעות עיבוד לשירה של לאה גולדברג ה"בן האובד" בצורת הבת האובדת, כאן, מתריסה מטלון אל מול סיפורו של שי עגנון "הרופא וגרושתו". חוקרת הספרות ניצה בן דב מצאה הקשרים בין הסיפור של דינה התנ"כית לסיפורו של עגנון. שני הסיפורים מתרחשים על רקע חילול כבוד המשפחה.
עמי מביט בנדין ועומד על הדימיון של הילדה למוריס.
אינטרטקסטואליות עצמית: אב נוכח-נפקד
מוריס שיש לו "החיוך הכי נדיב שראית" (שם, עמ' 38), שכמעט כל חייו מוקדשים למאבק. הוא האב הנוכח-נפקד בחייה של רונית מטלון ומוזכר בכל ספריה של רונית מטלון, הוא פליקס מטלון. פליקס נולד בקהיר עלה לארץ בשנות הארבעים גר במעברת עולים בפתח תקווה. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים. בשנות החמישים שימש יועץ לענייני יהודים את השר בר יהודה. בילה שנים ארוכות באירופה וחזר. הוציא עלון דו לשוני, צרפתית ועברית, "הד המעורר", שעסק בקיפוח ובמאבק המזרחי.
בכל קורפוס הכתיבה של מטלון אביה הוא נוכח נפקד, כאמור. הוא שם אבל לא שם. נדמה שהנובלה הזו היא פנטזיה של מטלון להנכיח את דמותו של אביה בחייה, עד כדי כך שהיא מדמה שהם גרים יחדיו.
אינטרטקסטואליות אל סופרים שהשפיעו על רונית מטלון
אינטרטקסטואליות נוספת היא לשני ספרים וסופרים חשובים בספרות העולמית: ג'וד האלמוני של תומס הרדי והחייל הטוב של פורד מדוקס פורד. דינה מצטטת קטעים שלמים וארוכים משני הספרים בפניו של עמי, אהובה. בתאריך 27.5.2008 התפרסם בעיתון הארץ מעין שאלון עם רונית מטלון בנוגע לספריה שלה. מטלון מספרת שם שהחייל הטוב הוא אחד הספרים שקירב אותה לתחום עיסוקה, ושההקדשה בספר היא היקרה ביותר ללליבה. ג'וד האלמוני הוא הספר שהיא חוזרת אליו הכי הרבה פעמים.
החייל הטוב: סיפורה של תשוקה, הוא סיפורו הטראגי של חייל במלחמת העולם הראשונה ומרובע של תשוקה, ניאוף ובגידה. מה שרונית מטלון "לקחה" מהרומן הזה זה את טכניקת הכתיבה: הרומן מסופר לא באופן ליניארי וכרונולוגי אלא באמצעות פלאשבקים. גם שלג כתוב באופן כזה שהוא הולך קדימה ואחורה כל הזמן. יתרה מכך, הכתיבה בגוף שני יחיד – אתה – מכשירה את מטלון לבנות את אי אמינות המספר. אולי ארבע הטיוטות של שלג הם בעצם כמה גרסאות לאירועים.
ג'וד האלמוני, ממש כמו שלג של רונית מטלון, הוא ספרו האחרון של תומס הארדי. גם ג'וד, ממש כמו דינה, הוא נער פשוט ששואף להיות מלומד ומשכיל, ללמוד יוונית ולטינית. גם כאן מתקיימים יחסי אהבה לא ברורים בין ג'וד לבין בת דודתו, סו. הלוך הרוח ברומן הוא דיכאוני כיוון שג'וד נשאר בודד וכך הוא גם מת. גם ג'וד כמו דינה, לא מצליחים ללמוד באופן סדיר באוניברסיטה, אבל לשניהם ידע רב ועמוק.
מרחב
המרחב שבחרה רונית מטלון בשלג, שונה מהמרחבים בספריה האחרים. בדרך כלל המרחב הוא המרחב המיידי והמוכר מחייה האישיים של מטלון: גני תקווה, פתח תקווה, קרית אונו. בדרך כלל מדובר בבית, צריף, שממנו יש מסדרון אל החוץ. לעומת זאת, בספרה זה עם הפנים אלינו נשלחת הגיבורה לקמרון לשם "תיקון", כך שסוגיית המזרחיות נשקפת בספר ביתר חדות. גם בשלג יש שני מרחבים עיקריים: דירה ברחוב וולפסון בתל אביב, ש"בטרפז ממנה נשקף הים", ודירה בניו יורק. אני לא בטוחה שהנושא העיקרי בספר הוא סוגיית המזרחיות, שמהווה אינטרטקסטואליות ביצירתה של מטלון, אלא עימות עם סוגיות אישיות יותר.
ניכר שהרומן לא גמור, לא סגור ולא מעובד לגמרי. מטלון לא כותבת רומנים שיש בהם יותר מידי דמויות ולכן לא ברור לחלוטין תפקידן של כל הדמויות בשלג. גם העלילה בדרך כלל הרבה יותר מהודקת, מוגדרת, עגולה וסגורה. אולי כמו שדרור משעני כותב – שכך גם מותה שלה – פתוח, לא סגור, באמצע משפט.
האם כקוראת וכחוקרת תרבות אני שמחה שדרור משעני נענה לפריצה לחשאיות הכתיבה של רונית מטלון ופרסם את הנובלה הלא גמורה האחרונה שלה? כן וכן.
הטקסט משקף את תהליך הכתיבה של אחת הסופרות החשובות בסצנת הספרות הישראלית. הוא משקף גם את הצעד הנוסף שרונית מטלון עושה לקראת מיקומה המלכותי בהיכל התהילה של הספרות הישראלית במקומם של הגמוניה פטריארכלית אשכנזית. אם ביצירתה הכללית של רונית מטלון יש יסודות ביוגרפיים, הרי ששלג הוא האוטוביוגרפי-פנטסטי מכולם. הרי מטלון לא באמת חיה עם אביה, ואולי זה ה"תיקון" שהיא היתה רוצה לעשות
