ספרות

ספריו של ארנון גרונברג מרתקים, הם לא נותנים מנוח, נכנסים לקרביים, אף על פי שלרוב זה נעשה במשפטים קצרים וחדים, בכתיבה מינימליסטית אך מטרידה.

הספר מסופר בגוף ראשון, אני לא חושבת שזהו רומן מתח, לא רומן היסטורי, ולא רומן חניכה והתבגרות. זהו ספר שיש בו מתח, אך אין זה ספר מתח, וכל הזמן קורה משהו שמניע את העלילה, שמפתיע, זהו אינו רומן היסטורי, וגם לא רומן חניכה או התבגרות. זה כלום מכל זה, אבל גם הכל.

קראסקו מתאר תיאורים נטורליסטים וריאליסטיים של הטבע, של האדמה היבשה, של השמש הקופחת, של הרעב והבצורת, של בריחה והישרדות. לדמויות בנאראטיב אין שם, המקום והזמן אינם ידועים

הבית העגול הוא סיפור על אונס ומורכבות החוקים, דת, אדמה והשייכות אליה

ספר אוטוביוגרפי מאירן, המלמד אותנו חוויות של ילד בזמן המלחמה, ילד עם המון תושייה ואומץ שעוזב לבדו את ארץ מולדתו ואת הוריו מולידיו

יש משהו בכתיבה המינורית שסוחף ומרתק את הקורא; יש משהו בשפה המינורית והפואטית של פטריק מודיאנו שהופך אותו לסופר נפלא. הרומנים שלו קצרים קריאים קצביים ונעימים.

ספר קטן ויפהפה, של אחד מגדולי הספרות הערבית, ספר חשוב כי עושה רושם שהסופרים בשפה הערבית, לצערי הרב מאוד, נשכחים ממחוזותינו והחשיפה אליהם הולכת ופוחתת, שלא נדבר על התרגומים מערבית.

ניכר שבק בקיאה היטב במנהגים היהודיים, בחגים, הדלקת נרות, הסיפור מהול בפסוקים מהתנ"ך, ופיאוני אפילו מודעת לשמותיו הרבים של האל של היהודים. בספריה נוכל למצוא קווים מקבילים שמעידים על כתיבתה המיוחדת: בסיפוריה המקום הוא סין או מרחבי אסיה, הזמן הוא תמיד סיפור היסטורי,

צוקורו טאזאקי הוא סיפור על התבגרות, על נעורים, על האכזריות שבהתבגרות ושל הנעורים, סיפור על התחקות אחר העבר פתיחה וסגירתם של מעגלים, סיפור על אנשים שפוגשים בדרך כמו בתחנת רכבת: חלקם עוברים וחולפים, חלקם חוזרים, חלקם עוזרים להגיע למקומות אחרים, חלקם עם משא וחלקם בלי, תחנות רכבת עצמן שאיתן מגיעים למקומות אחרים, מקומות שלא הכרנו, שאנחנו רוצים להכיר שאנחנו חייבים להכיר.