13.6.2025, כמה שעות לפני הטיסה לתסלוניקי, ישראל תקפה באירן. השמיים נסגרו וטיול שתוכנן בקפידה בוטל. בתכנון הייתי אמורה לנחות בתסלוניקי, להמשיך לאתונה ולהמריא משם בחזרה לישראל. רכבות, מלונות וטיסה – בוטלו. מכיוון שהכל קרה ברגע אחד, ללא תכנון מראש – חלק מהמקומות החזירו את כספי, חלק לא במלואו, חלק בכלל לא.
ובכל זאת, קריאה בשני ספריה של ויקטוריה היסלופ The Thread (חוטים מקשרים) ו The Figurine (הצלמית, טרם תורגם) גירו את כל חושיי וממש רציתי להגיע לעיר. אז נעצתי תאריך נוסף (השבוע האחרון של אוגוסט הלוהט והמהביל), בתקווה ששומדבר לא ישתנה הפעם, גם אם דברים משתנים כאן חדשות לבקרים.
מספר ימים לפני ההמראה חברת ילדות שלי, שהיא גם חברתי הטובה ביותר, הודיעה שהיא מצטרפת, וההתרגשות גאתה יותר ויותר.
הנה אני מגיעה למדינה עם רמת האנטישמיות הגבוהה ביותר בימים אלו. האם זה אפשרי? ספויילר – (ראו את הכותרת) בהחלט, ואף יותר מזה !
הפוסט מחולק כך:
טיסה, מוניות, רכבת, מלונות, סים, תסלוניקי או סלוניקי ? (רקע), אתרים שביקרתי בהם, אתרים שלא הספקתי לבקר, טיולים מחוץ לעיר, ברים, מסעדות ו.. אוכל, קניות, גרפיטי בתסלוניקי (בפוסט גרפיטי באתונה ובתסלוניקי), רשימת ספרים הקשורים לתסלוניקי
טיסה
שוב, כדי להימנע מביטולים של חברות זרות אני בוחרת לטוס באל על (למרות המחירים היקרים), גם בשל נוחות השעות. בתוכנית המקורית הייתי אמורה לטוס לתסלוניקי להישאר שם מספר ימים, לקחת רכבת לאתונה ולחזור משם לישראל.
אחרי הביטול הכפוי המחירים עלו והטיסה לתסלוניקי ואחר כך לאתונה הפכה ליקרה יותר. לכן, טסנו אל אתונה, שם לנו לילה. למוחרת בבוקר נסענו ברכבת לתסלוניקי, שם נשארנו מספר ימים וחזרנו ברכבת לאתונה לעוד יומיים (בכל זאת פעם שלישית באתונה). מאתונה חזרתי בחזרה לארץ.
מוניות
מ ואל שדה התעופה של אתונה הזמנתי מונית-שאטל מראש (חפשו בגוגל Nikos Tzortzis). הנהג חיכה בשדה עם שלט ועליו שמי ולקח אותנו עד בית המלון במחיר סביר. אין צורך באתונה ובתסלוניקי בתחבורה ציבורית. לעיתים השתמשתי באובר, המוניות זולות מאוד.
טיפ – אל תעצרו מוניות צהובות! הנהגים לא נחמדים ולא שירותיים בעליל. קרה גם שבאמצע שיח הם הפנו את הגב והולכים, קרה גם שלא עצרו במקום שבו ביקשנו, אלא ליד. עדיף להשתמש באפליקציית אובר, או לבקש מהמלון סיוע בהזמנת מונית
רכבת
יוון עדיין לא התאוששה מהמשבר הכלכלי שפקד אותה בתחילת שנות האלפיים, ותחנות הרכבות משקפות היטב את חוסר המודרניות. תחנות הרכבת מתהדרות בעליבותן, לא כך הרכבות עצמן.
את הכרטיסים רכשתי מבעוד מועד באתר של חברת הרכבות Hellenic Train. בחרתי באפשרות הטובה ביותר, הכוללת החזר כספי. נדהמתי לגלות שהבחירה שלי כוללת תא הכולל 4 מושבים. המושבים מתכווננים עד כדי שכיבה, ליד כל מושב שקע חשמלי ותא לאחסון תיק. השירותים היו מצוחצחים.
עם ספר ביד וחברתי הטובה ביותר הנסיעה ברכבת הותירה בי חוויה של נוחות, גם אם היו עיכובים.
מלונות
אתונה – קראו בפוסט על אתונה
כאמור, באתונה לנו לילה אחד (בשכונת פלאקה), נסענו לתסלוניקי וחזרנו לעוד יומיים (20 מטר מהארמו).
תסלוניקי
בתסלוניקי מבחר המלונות הוא עצום, כיוון שהם ממש לא יקרים. התלבטתי מאוד בגלל המבחר, אך בסופו של דבר הבחירה נפלה על מלון הבוטיק Elizabeth Boutique Hotel. זהו מלון 4 כוכבים, חדש (נפתח ב 2022) נקי, אלגנטי ומעוצב באופן מרשים, ויש בו מרכז בריאות. הוא בנוי על חורבות כנסיית הפרנקים (מקום בו התכנסו רוב תושבי סלוניקי במאה ה 19), ובצידו האחר ממוקם בית אבות. לכן, הוא קצת קתולי.
סים
נשאלתי רבות באיזה סים אני משתמשת כשאני בחו"ל. עד לא מזמן השתמשתי בסים של גלובל סים – כזה שהגלישה לא נגמרת כשמגיעים לארץ ואף נשמרת ל 3 שנים. גיליתי שלגלובל סים יש אי סים – אפליקציה שמורידים בטלפונים שנתמכים וניתן להוריד איזו חבילת גלישה שתרצו, וגם אם לא סיימתם את הגלישה, היא נשמרת לנסיעה הבאה עד 3 שנים.
תסלוניקי או סלוניקי? (רקע)
רגע, סלוניקי או תסלוניקי?
היוונים, בעיקר הסלוניקאים מקפידים לומר – תסלוניקי (Thessaloniki). זרמתי איתם.
אבל שמה השתנה תדיר ברבות שנות ההיסטוריה: סלוניקו, סלניק, סולון, סלוניקה, סלוניק..
מה מקור השם?
תֶרְמָה הייתה עיר יוונית עתיקה, שהוקמה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס על ידי מתיישבים מארטריה או מקורינתוס בחופו הצפון-מזרחי של מפרץ בצפון הים האגאי הנושא אותו שם. ב-316 לפנה"ס הקים קסנדרוס מלך מוקדון בסמיכות מקום עיר חדשה ושמה תסאלוניקיאה (Thessalonikeia), היא סלוניקי של ימינו (מקור).
סלוניקי נקראת על שם תסלוניקה, אישתו של קסאנדרוס ואחותו של אלכסנדר הגדול (שמה הוא איחוד של שני שמות: תסליה – חבל בצפון יוון, וניקה – שמשמעו ניצחון). וכך היוונים מכנים את העיר עד היום.
תסלוניקי הפכה לעיר נמל חשובה כבר אז. עם ניצחון הרפובליקה הרומית, תסלוניקי הפכה לעיר הבירה של מקדוניה. הרומאים סללו בה את ויה אגנטיה, הדרך שתוביל לרומא ממזרח. זוהי דרך חשובה שקיימת עד היום כרחוב הראשי בסלוניקי – Egnatia.
בשנת 1430 סלוניקי נכבשה על די העות'ומאנים (הסולטן מוראט השני) ונשארה בשלטונם במשך 500 שנה, עד 1912. תקופה זו נחשבת לתקופת שגשוג, שתרמו לה רבות פליטים יהודים שהגיעו מכל רחבי אירופה ובעיקר אלו שהגיעו לאחר גירוש ספרד ב 1492.
בשנת 1912 משתלטים יוונים על העיר (מלחמת הבלקן הראשונה), ואוכלוסיית העיר מחולקת פחות או יותר שווה בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. ההרמוניה בין התושבים בעלי הדתות השונות, האחווה והתחת-קיום המחבק מתבטא היטב בספרה של ויקטוריה היסלופ. אבל זו גם נקודת ההתחלה של הכל… כפי שנראה בהמשך.
תסלוניקי מונה כ 318 אלף תושבים בלבד (נכון לשנת 2022), והיא מהווה מרכז תעשייתי ומסחרי. היא כמו מוזיאון פתוח, ושזורים בה מבנים מתקופות שונות בהיסטוריה, חלקם הוכרו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. בשנת 1997 האיחוד האירופי בחר בתסלוניקי כבירת התרבות של אירופה.
איתקה, קונסטנטינוס קוואפיס, (תרגם מיוונית: יורם ברונובסקי) (מקור)
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
תסלוניקי – בירת התרבות של אירופה
אם תחפשו שוני בין אתונה לתסלוניקי – ניתן לגלות אותו במהרה. אני חושבת שתסלוניקי הרבה יותר אלגנטית, האוכל זול וטעים יותר, בספרו, סלוניקי עיר של רוחות, היטיב מארק מאזוור לתאר שוני זה:
חשתי בנוכחותה של יוון שונה, פחות שבויה בעבר העתיק, יותר קשורה בקשר אינטימי עם העמים, הלשונות והתרבויות שבשכנותה (מאזוור, עמ' 15)
אתרים שביקרתי בהם
אחד האתרים הראשונים שמיהרתי לבקר בהם היה אנדרטת השואה, שנמצאת מול הטיילת לא רחוק מכיכר אריסטוטלוס. אבל לפני שאכנס לאתרים, חשוב לציין מספר מילים על יהדות סלוניקי.
אנטישמיות
כאמור, אני מגיעה ליוון כשרמת האנטישמיות מגיעה לרמות אחרות, כשיוון ידועה לשמצה בראש. אבל, מסתבר, רק בכותרות המדיה.
נכון, מספר ימים לפני שהגענו הייתה אמורה להתרחש אחת ההפגנות הגדולות ביוון של פרו פלסטינים נגד ישראל, אבל בפועל היא לא הייתה גדולה כפי שרצו שתהיה. באתונה – השכונה הידועה שבה שוהים מהגרים, בעיקר פרו פלסטינים, היא אקסרכיה. הגענו לאזור כי שם נמצא אחד המוזיאונים שרציתי להגיע אליהם – המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה, אבל לא הרגשנו איום כלשהו.
באורח מוזר שכונת אקסרכיה ידועה בהיסטוריה שלה. בשכונה שני מבנים שמספרים את הכל: האחד, מבנה משרד התחבורה לא רחוק מהמוזיאון לארכיאולוגיה – שם ישבה החונטה הצבאית ששלטה ביוון עד 1973. זה היה המבנה שבו החונטה תפסה את מתנגדי המשטר ועינתה אותם למוות. את חלקם היא שלחה לאי מיקרוניסוס בשביל אותו הדבר.
השני, האוניברסיטה הפוליטכנית – שהייתה תמיד מוקד פוליטי חשוב, אבל בנובמבר 1973 הייתה כאן ההתקוממות הגדולה להפלת המשטר הדיקטטורי ביוון. זה קרה כאשר טנק פרץ את השערים וירה בתוכה.
בכיכר סינטגמה הייתה (שוב) הפגנה, וכן, ברחוב ארמו מסתובבים שוטרים על מדים בכל פינה, דבר שלא חוויתי בביקורים קודמים. מעבר לזה, ראיתי פה ושם דגלים וכתובות נאצה אבל לא חוויתי בעצמי חוויה אנטישמית.
בתסלוניקי אפילו הפוך מזה.
אולי אפילו לפני כן: ברכבת מאתונה לתסלוניקי, הסדרן שעזר לנו והסביר לאיזו פלטפורמה אנחנו צריכים להגיע שאל מהיכן אנחנו, וכשענינו הוא הביע את מחאתו להתנהלות הכושלת שלנו, במובן הזה שאנחנו צריכים לנהוג ביד קשה יותר כלפי המהגרים (הפלסטינים). בהמשך, הבנתי למה הוא מתכוון, כשנהג מונית אחד הסביר לנו שהמהגרים מגיעים בעיקר לאיי יוון (לשם ניתן להגיע באופן לא חוקי), הם תופסים את מקומות העבודה ולא נשארים כאלו למקומיים. זה מאוד מפריע להם.
בתסלוניקי עצמה אפילו קיבלנו חיבוק אוהד מהמקומיים, בעיקר אלו המבוגרים יותר. אלו אמרו לנו שהם כואבים את כאבנו וכאבי יהודי העיר שעברו את מה שעברו בשואה ובימי השלטון הנאצי.
יהדות סלוניקי
לא תהיה זו הפרזה אם נאמר שבסלוניקי הם (היהודים) שלטו בחיי העיר במשך מאות שנים. עוד ב 1912 הם היו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, ורציפי הנמל שבתו מעבודה בשבת … כאן, כמו במקומות אחרים, הייתה ידם של הנאצים בקטיעת מאות שנים של חיים יהודים (מאזוור, עמ' 20)
יהדות סלוניקי נקראה גם: 'ירושלים דבלקן'. יש טוענים שהקהילה נוסדה במאה השנייה לפני הספירה על ידי יהודים שהיגרו מאלכסנדריה, ובמרוצת השנים הפכה לקהילה הגדולה והמשפיעה באזור הבלקן. לאחר גירוש ספרד – סוף המאה ה 15 – הגיעו לתסלוניקי גולים רבים. הקהילה שגשגה מבחינות רבות: דתית, תרבותית וכלכלית.
במאה ה 17 הגיע שבתאי צבי, מייסדת תנועת השבתאות, לתסלוניקי. בהתחלה הוא התקבל בכבוד, עד שמעמדו החל להתערער. בנוסף, שבתאי צבי התאסלם וזעזע את הקהילה היהודית. אבל מעשה זה גם איחד את העדות השונות בקהילה.
עם סיום מלחמת הבלקן הראשונה, ניצחון יוון על האימפריה העותומנית וכיבוש סלוניקי, צבא יוון נכנס לעיר ב 1912. המיעוטים בעיר – כולל היהודים – הושוו בזכויותיהם לתושבי יוון. בשלב זה הקהילה היהודית מנתה כ 80 אלף נפש, יותר ממחצית העיר.
מכאן ואילך, החל מעמדה של הקהילה היהודית להתערער. ספרה של ויקטוריה היסלופ The Thread (חוטים מקשרים), מיטיב לתאר את ההיסטוריה הכאובה של הקהילה: השריפה הגדולה של 1917 היתה הטריגר כיוון שהיהודים הואשמו בגרימת השריפה. השריפה כילתה משלושת רבעי העיר, בהם בתי ספר, בתי כנסת בתי עסק ועוד. השרפה הותירה למעלה מ 50 אלף יהודים ללא קורת גג.
בסיועה של משפחת מונטיפיורי הקהילה השתקמה, אבל על פי החלטת הממשלה, בראשות אלפטריוס וניזלוס, היהודים לא הורשו לחזור לבתיהם, ונדחקו לשולי העיר. רבים עזבו את העיר.
וכמו שכתב מאזוור
היהודים הושמדו כמעט כולם; אך העיר שהייתה ביתם צמחה ושגשגה (עמ' 21)
שיא היחס לקהילה הגיע במלחמת העולם השנייה.
ב 9 באפריל 1941, לאחר ה"אוחי" (לא!) המפורסם של מטאקסס לפלישת איטליה ליוון, נכנסו הנאצים לתסלוניקי. עד 1942 לא החלו חוקים נגד היהודים, אבל אז, ב 11 ביולי 1942, יהודי העיר קיבלו הוראה להגיע לכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. חלקם מתו מהחום, חלקם מהמכות ואחרים מנשיכות הכלבים. רובם נשלחו לעבודות כפייה.
על כל היהודים היה לענוד טלאי צהוב עם הכיתוב "יהודי", הם חוייבו לסמן את מקומות המגורים והעסקים שלהם, נאסר עליהם להופיע ברחובות או לצאת לאחר שעות החשיכה. הם רוכזו בשלושה גטאות, אחד מהם צמוד לתחנת הרכבת, משם גורשו ברכות לאושוויץ. הקהילה הושמדה כמעט כליל, רוב הניצולים עלו לישראל לאחר המלחמה (מקור והרחבה: ויקיפדיה).
בסופו של הרחוב הראשי של העיר, צימיסקי (Tsimiski), תראו עדיין וילות נטושות או משומשות. אלו הוילות שיהודי העיר גרו בהן ואחר כך שימשו את הגסטפו.
יד לזיכרון
יד לזיכרון הוא אחד משני בתי הכנסת בעיר. האחד, בית הכנסת מונסטיר – נבנה ב 1927, היחיד ששרד את מלחמת העולם השנייה. אבל הוא נפגע קשות ברעידת האדמה של 1978, ושוקם ב 2016.
השני, יד לזיכרון, נפתח ב 1984 לזכרם של קורבנות השואה. בית הכנסת שוכן בבניין משרדי הקהילה היהודית שנמצא מול שוק מודיאנו. בחוץ עמד שוטר וביקשתי את רשותו לצלם, עם כניסתי לבניין נעמדו שוטרים נוספים בהיכון. הסברתי להם שאני מישראל, הוא שאל אם אני יודעת מה יש פה ולמה, ועניתי שאני יודעת גם יודעת, ולכן רציתי לצלם. הוא הסכים.
בעיקרון, יש צורך בהצגת דרכון על מנת להיכנס לבניין.
שוק מודיאנו
כאמור, מול בית הכנסת "יד לזיכרון" נמצא שוק מודיאנו. השוק נקרא על שמה של משפחת מודיאנו, ובנייתו החלה בשנת 1922 (נפתח לציבור בשנת 1925) במסגרת שיקום תסלוניקי לאחר השריפה הגדולה.
בשוק המקורה דוכנים רבים (דגים, בשר, ירקות ופירות) וגם ברים וטברנות, כך שהוא מהווה מרכז חברתי.
גרפיטי השואה
ברחוב Michail Kalou, לא רחוק מתחנת הרכבת הישנה, ישנו גרפיטי ענק – אורך 35 על 7 מטר גובה – לזכר שואת יהודי תסלוניקי. בגרפיטי ישנו שחזור של צילום אמיתי של קצין גרמני מול שלושה יהודים הנושאים טלאי צהוב.
הגרפיטי מושחת.
תחנת הרכבת
תחנת הרכבת הישנה של תסלוניקי, היא התחנה ממנה נשלחו יהודי העיר אל מותם. התחנה מצויינת על ידי שלט, ואם נכנסים פנימה ניתן לראות גם את הקרונות הישנים (על אחד מהם מישהו טרח להוסיף סרט צהוב, לציון החטופים בעזה). אמרו לי שיש גם גרפיטי, אבל כנראה שפספסתי.
בית המרחץ הביזנטי (Yahudi Hamam), חמאם המצודה, קולה חמאם
בית המרחץ, החמאם, הוא אחד מהמרחצאות הביזנטיים הבודדים והשלמים ביותר ששרדו מתקופת האימפריה הביזנטית ביוון. הוא כנראה נבנה בסוף המאה ה 12 או תחילת המאה ה 13 ופעל באופן רציף עד 1940, עת נסגר בעקבות מלחמת העולם השנייה.
אם מציצים מבעד לחלונות ניתן לראות את השרידים של המקום.
כיכר אריסטוטלוס
כיכר אריסטוטסלוס היא הכיכר המרכזית של תסלוניקי, והיא נמצאת על קו הטיילת של העיר, במרכזה, בשדרת ניקיס (Nikis). ההיסטוריה של הכיכר מתחילה עם השריפה הגדולה של 1917.
ארנסט הברארד, אדריכל צרפתי, הוזמן לתכנן מחדש את העיר ב 1918. בחזונו הוא דמיין ציר שחוצה את העיר וכיכר שתיקרא על שמו של אלכסנדר הגדול. בפועל הוא אכן שמר על צביונה הביזנטי של העיר, כדי להדגיש את הקשר שלה עם האימפריה הביזנטית. מסביב לכיכר ישנם חזיתות מבנים המיישמות כמה מהרעיונות של הברארד.
כיום כיכר אריסטוטלוס היא הכיכר המוכרת ביותר של יוון, מסביבה כמה מבתי המלון, המסעדות והברים המפורסמים של העיר, והיא גם משמשת מרכז פוליטי: הפגנות ומחאות רבות מתרחשות כאן, כמו גם אירועי תרבות.
פסל אריסטו
במקום פסלו של אלכסנדר הגדול (אותו תמצאו בהמשך) ניצב פסלו של אריסטו, הפילוסוף היווני הגדול. הבוהן הגדולה על רגלו השמאלית של אריסטו בוהקת יותר. הסיבה – שפשוף יתר של המבקרים. קיימת אמונה תפלה בקרב סטודנטים שמי שמשפשף את הבוהן, יקבל חוכמה (זה יוצר תור ארוך לפני תקופת המבחנים).
שתי עובדות: האחת, המבנה של הכיכר אינו עגול, אלא מלבני (בדומה לכיכר קומרסיו בליסבון). כאן הסיבה היא יצירת שביל אש, במקרה של שריפה (כמו ב 1917), שתעצר בכיכר. השנייה, ממעוף הציפור הכיכר מזכירה בקבוק. יש אומרים שהדמיון נוצל לצרכי פרסום (הרמז למשקה המפורסם של יין ציפורו או אוזו).
אין בתסלוניקי חוף רחצה, כיוון שהעיר במקורה הייתה עיר נמל. אבל יש לה טיילת ארוכה, פתוחה וצורתה כצורת בומרנג. כיף ללכת לאורך הטיילת, יש בה אווירה מיוחדת. כאמור, יש בה המון ברים ומסעדות. המשיכו ללכת וללכת תגלו עוד דברים יפים בדרך. ישנם גנים ופארקים ציוריים, ואתרי אמנות מודרניים והיסטוריים.
המגדל הלבן
המגדל הלבן – ביוונית: לפקוס פירגוס, בתורכית: ביאז קולסי – המגדל האדום, ובלאדינו: קולי בלאנקה – ממוקם בדרומה של טיילת ניקיס, ויש לו תפקיד מרכזי בהיסטוריה של העיר. במהלך ההיסטוריה היו למגדל שמות רבים, המעידים על התמורות הרבות בהיסטוריה של תסלוניקי: "מגדל האריות" במאה ה-16, "מבצר קלמריה" במאה ה-18, "מגדל היניצ'רי" (בעקבות טבח היניצ'רים) ו"מגדל הדם" במאה ה-19, שכן הוא שימש כבית כלא ומקום הוצאות להורג לאסירים שנכלאו זמן רב. לאחר סיפוח סלוניקי ליוון בשנת 1912, המגדל הפך לסמל העיר.
צורתו של המגדל כגליל שגובהו 34 מטרים, ועליו צריח. בפנים יש מוזיאון ומדרגות ספירליות (כ 6 קומות) המובילות עד הרמפה הגבוהה ממנה ניתן להשקיף 360 מעלות על העיר.
יש טוענים שהמגדל נבנה במאה ה 15, בתקופה העותומאנית, כביצור והגנה לעיר. בתקופה זו הוא היה צבוע אדום, ומכאן שמו. יש טוענים שלמעשה הוא החליף מגדל ביזנטי ישן מהמאה ה 12. יש משערים שהמבנה תוכנן על ידי מימר סינאן, אדריכל עותומאני מפורסם. השערות אלו מחזקות את התמורות הרבות שהמגדל עבר במהלך ההיסטוריה, שהיה חלק מחומות העיר העתיקה של תסלוניקי, והפריד בין הרובע היהודי של העיר לבתי הקברות של המוסלמים והיהודים. חומות העיר נהרסו בשנת 1866.
בשנת 1890, המגדל האדום סוייד על ידי אסיר של המגדל בתמורה לחירותו. ומכאן שמו – המגדל הלבן. ומאז הוא מסמל עידן חדש – מחיקת זיכרון השלטון העותומאני והתחלה חדשה של העיר.
כיום צבעו של המגדל חום בהיר אך שמו המגדל הלבן נשמר. הוא ניצב בשדרות קו המים של סלוניקי, רחוב ניקיס (הניצחון). הוא מאכלס מוזיאון המוקדש להיסטוריה של סלוניקי והוא אחד מאתרי התיירות המובילים בעיר, תוך שהוא מסמל את עוצמת רוחה של תסלוניקי, חוסנה, תרבותה המפוארת ונקודת ציון היסטורית.
אנדרטת אלכסנדר הגדול
פסל הברונזה של אלכסנדר מוקדון נוצר על ידי הפסל אוונגלוס מוסקטאס. הוא מתנשא לגובה של 6 מטרים (יחד עם הכן מגיע גם לגובה של 11 מטרים). האנדרטה נמצאת על קו החוף מספר דקות מהמגדל הלבן, עם רחבה עצומה ולידה פארק.
האנדרטה הוקמה בשנת 1973, ומציגה את אלכסנדר מוקדון רוכב על סוסו.
כזכור, אלכסנדר הגדול היה קיסר מקדוניה במאה הרביעית לפני הספירה (היה תלמידו של אריסטו) וכובש ידוע. הוא עלה לשלטון כשהיה בן 20, לאחר מות אביו, ועם עלייתו הוא נודע בעוצמתו. צבאו מעולם לא ספג תבוסה. הוא התחנך ברוח ספרטני, למד פילוסופיה, פוליטיקה, גימנסטיקה, מוזיקה, אתיקה ועוד.
אנקדוטה ששמעתי במהלך הטיול: פסלו של מצביא הרכוב על סוסו כשהסוס מרים את רגליו – סימן שהמצביא נהרג בקרב; אם הסוס עומד על רגליו – המצביא מת באופן אחר. פסלו של אלכסנדר הגדול מציג את סוסו, בוצאפלוס, עם רגליו באוויר, אך מותו של אלכסנדר לא היה בקרב.
אנקדוטה נוספת שקראתי עליה: מסופר כי סוסו היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו.
מאחורי פסלו של אלכסנדר הגדול יש פארק עצום המפריד בין רחוב ניקיס לרחוב גרמנו. מוצב שם פסלו של אביו, פיליפ השני מלך מוקדון. האגדה מספרת שאם מסתכלים בזווית ממש מסויימת ניתן לראות אותו עומד מעל ראשו.
בפארק שמאחורי פסלו של אלכסנדר הגדול נמצא המונומנט של ההתנגדות הלאומית
עוד כמה דקות ותמצאו את מיצג המטריות של יוֹרגוֹס זוֹנגוֹלוֹפּוּלוֹס (sZaggolopoulo).
מיצג המטריות
מיצג של כמה עשרות מטריות "שקופות" עשויות נירוסטה בגבהים שונים, מתנשאים מעל הטיילת. המיצג נוצר על ידי האמן היווני יורגוס זונגולופולוס (נפטר בגיל 101, את המיצג יצר בגיל 92) בשנת 1997, כשתסלוניקי נבחרה לבירת התרבות של אירופה. לזונגולופולוס היה חשוב שהמיצג ייצור רושם של תנועה. כדאי לבקר במיצג בשקיעה או בזריחה, כי אז המונומנט הופך להיות אינסטגרמי לחלוטין.
קומפלקס גלריוס – ארמון הקיסר הרומי גאיוס ולריוס גלריוס מקסימיאנוס
הקומפלקס נמצא באמצע טיילת רחוב, כיכר נווארינו, בין המודרני לעתיק, בין חנויות לשרידי ארמון.
הקומפלקס נחשב לקבוצת המונומנטים החשובה ביותר בתסלוניקי, שנבנה בנקודת מפנה בין שני עולמות – הרומי והביזנטי. הבנייה שלו החלה בסוף המאה השלישית, כשהקיסר גלריוס בחר בתסלוניקי כמושב החלק המזרחי של האימפריה הרומית.
שרידי המבנים נחשפו באמצע המאה העשרים ונגלו בה: אולם אפסידלי, בזיליקה, פרוזדור בעל רצפת פסיפס, ארמון כמובן שבמרכזו מזרקה, מדרגות שיש, מרחצאות (פריגידריום – בריכת מים קרים, טפידריום – מים חמים), שירותים, אוקטגון (אולם מתומן) כאן כנראה עמד אולם הכס, פורטיקו (שער מקורה).
השטח כלל 150 אלף מ"ר (מתחם גלריאן) והוא כולל גם את קשת הניצחון, ההיפורדרום והרוטונדה.
קשת גלריוס והרוטונדה
אלו הם שרידי שני מבנים רומיים מהמתחם שבנה הקיסר גלריוס. הקשת נבנתה בסביבות שנת 299 לציון ניצחון הרומאים על הפרסים. היא הייתה בנויה שמונה עמודים והיא מצופה חיפוי לוחות שיש עם תבליטים המפארים את קרבות הקיסר. על שניים מהעמודים נשארו תבליטי השיש (מקור: ויקיפדיה).
הרוטונדה היא כנסייה, כנסיית גאורגיוס הקדוש, שנבנתה בשנת 306. גם היא נבנתה בפקודתו של גלריוס והיא נועדה להיות המאוזוליאום שלו (אך נקבר במקום אחר). עם הכיבוש העותומאני הכנסייה הפכה למסגד, ועם כיבוש העיר על ידי היוונים ב 1912 היא חזרה שוב לייעודה.
הרוטונדה היא הכנסייה הקדומה ביותר בתסלוניקי. גם היא הוכרה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
אנו פולי
אנו פולי (Ano Poli) היא שכונה באזור העתיק של תסלוניקי (ראשית ההתיישבות הייתה לפני כ 2300 שנה). משמעות שמה היא: העיר העליונה, והוא מגיע מכך שהיא שוכנת על גבעה גבוהה – קדרינוס, שבעברה הייתה מיוערת. היא השכונה היחידה שלא נפגעה בשריפה הגדולה של שנת 1917. ממנה ניתן להשקיף על העיר ועל המפרץ, ביום צלול ויפה ניתן לראות גם את הר האולימפוס (המרוחק כ 150 קילומטרים משם).
השכונה שמרה על צביונה – סמטאות צרות, מרוצפות, בתים בעלי 2,3 קומות (לעיתים בעלי אלמנטים אדריכליים מקדונים ועותומאנים) עם גינות, חזיתות עץ ומרפסות עץ. עצי פרי לרוב – תאנים וגפנים בעיקר שיוצרים חופה מרהיבה של צל וקרירות.
בשכונה ניתן לראות שרידי החומה שהוקמה בתקופה הביזנטית, מצודת אפטפיריגיון, בת כ 1000 שנה, שנבנתה בתקופה הביזנטית, שוקמה על ידי העותומאנים כשבמאה ה 19 הוסבה לבית כלא לאסירים פוליטיים. גם במאה העשרים היא שמשה כבית כלא למשטר הנאצי ולמשטר הקולונלים (החונטה הצבאית).
למרות שהיא יעד ומקום תיירותי היא שקטה, יפהפייה, יש בה ברים ומסעדות ועוד כמה אתרים שמייד אציין אותם. יש בה משהו מאוד לירי, מסורתי, אותנטי ואף רומנטי.
במקומות רבים קראתי שההליכה אליה ממרכז העיר היא 10 דקות. אני לא בטוחה שזה מדוייק. אנחנו הלכנו מהטיילת בערך כשעה – עם עצירות קצרות בדרך (זה היה יום לוהט בשלהי אוגוסט, העלייה לא פשוטה מלאת מדרגות, אך המאמץ שווה כל מבט אחורה אל המפרץ, ואל השכונה המרתקת).
טיפ: בואו בנעליים נוחות!
אל תפספסו את הביקור בשכונה גם אם תצטרכו להגיע אליה במונית!
מגדל טיגוניו, Trigoniou Tower, Triangle Tower
בסוף עלייה אינסופית הגענו למגדל המפורסם של החומה העתיקה. הוא נבנה בסוף המאה ה 15 ותפקידו היה מניעת פלישה לעיר. את המגדל וביצורי החומה בנו העותומאנים בשנת 1430. טריאנגל משמעו משולש, והכוונה כנראה לצורת המשולש שיצרה החומה שמסביב.
המגדל, המכונה גם מרפסת סלוניקי, מאפשר תמונה פנורמית מרהיבה של העיר, מכאן ניתן לראות ביום בהיר את הר האולימפוס. יש שמכנים את המקום האקרופוליס של סלוניקי.
אחד מהמגדלים בחומה נקרא Andronikos Lapardas Tower, על שמו של הגנרל באותו השם שפעל בתקופת האימפריה הביזנטית.
מצודת אפטפיריגיו (Heptapyrgion of Thessalonica), (yedi kule)
עוד קצת ותגיעו גם למצודה אפטפיריגיון. המגדל נמצא בקצה הדרום-מזרחי של מתחם האקרופוליס של תסלוניקי. הוא נבנה בתקופה הביזנטית (כנראה עוד בתקופת אלכסנדר) והוא נקרא כך (הפט=שבע) על שם שבעת המגדלים הסובבים אותו.
כאמור, הוא נבנה בתקופה הביזנטית ועם כיבוש העותומאנים הוא שימש את מטה הפיקוד. הוא שימש כבית כלא עד 1989, ושרידיו מרתיעים אפילו יותר בימים אלו (אוגוסט 2025, כשחטופינו עדיין נמקים בעזה).
אחרי הנקודה הגבוהה ביותר של העיר, התחלנו לרדת (סוף סוף) והירידה הייתה לא פחות יפה מהעלייה. כאן פגשנו באנו פולי היפהפיה והציורית ועוד כמה אתרים. מכיוון שכבר היה אחר הצוהריים השמש היורדת החלה לצבוע את המקום בצבעים עזים ומיוחדים, ולא היה צורך בשום מניפולציה של צבע.
מנזר וולאטאדון (Vlatadon Monastery)
לרגע עצרנו ליד המנזר המיוחד הזה. המנזר שוכן בלב השכונה היפהפיה, נבנה במאה ה 14, סוף התקופה הביזנטית. פעל פה מרכז תיאולוגי חשוב ונכתבו בו הרבה ספרות דתית, פילוסופיה והיסטוריה. חלק מהכתבים נשמרו בספריית המנזר, אך המקום היה סגור. במקום זאת, ניתן להסתובב במקום ולהנות מהשלווה האינסופית.
גם המנזר הזה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
ושוב אנחנו בסמטאות אנו פולי
עצרנו לאכול במסעדה המומלצת Tsinari Tavern, ולא התאכזבנו! cinar משמעו בטורקית עץ דולב, ואכן עץ דולב (וגם תאנה) מצלים על הסועדים.
והמשכנו לרדת אט אט נהנות מהצבעוניות המשכרת
מאזוור היטיב לתאר את הביקור באנו פולי
שם, מוסתר בין החומות העתיקות, היה מבוך של סמטאות תלולות, בהן המסתיימות באחת ואחרות המובילות לכיכרות מוצלות בצל עלי הדולב, מצוננות במימי המזרקות. הייתה תחושה של כניסה לעולם ישן, שחייו התנהלו במקצבעים שונים: מכוניות התקשו לעשות דרכן בסמטאות הללו, ורק מעטות הצליחו להתגבר על המדרונות המרוצפים. הולכי רגל עלו וירדו בשיפועים החדים בקצב נינוח תוך עצירות תכופות למנוחה: למרות החום הכבד באו רבים להנות מהנוף שנשקף לעיר ולמפרץ (מאזוור, עמ' 18)
אתרים נוספים שרציתי אך לא הספקתי לבקר בהם
סוד השמור לסלוניקאים ולמביני עניין
באחד הרחובות מצוייה פרפורמריה שניתן לפספס אותה בקלות. אבל! לחובבי הבשמים למיניהם, החנות הזו מייצרת בשמים לפי בקשה. כלומר, מבקשים מהמוכרות בושם ספציפי שאתם אוהבים והם מייצרים אותה תוך דקות ספורות. שמה של הפרפורמרייה TO AROMATOPOLION APO TO 1958
מחוץ לעיר
תסלוניקי היא יעד נפלא לטיול כוכב. ממנה ניתן לצאת למקומות רבים, כולל טיולים שמותאמים לכל המשפחה. בחרנו בשני טיולים: מטאורה וחלקדיקי.
מטאורה
שוב, כמו בטיולים מחוץ לעיר במדינות אחרות באירופה, בחרנו ב Get Your Guide (שמתי כאן את הקישור לאתר, אבל אני משתמשת באפליקציה והיא ממש נוחה לשימוש – בוחרים את הטיול הרצוי, התשלום מתבצע במטבע שתבחרו להשתמש בו, תקבלו למייל וגם לאפליקציה את הכרטיס + מידע מפורט על הטיול, מסלול, מה להביא + נקודת מפגש המתחברת לגוגל מפס). המדריכים מדברים באנגלית והמשתתפים הם אנשים מכל רחבי העולם.
נפגשנו בשעה 8 בבוקר ונסענו 3 שעות בערך למטאורה המדהימה (עם עצירה בדרך), בדרך פגשנו את האולימפוס (הר האלים, עוד אתר שכדאי לבקר בו)
ביקרנו באיזור המרגיע והרגוע ונכנסנו לשני מנזרים
טיפ – נשים: אסור להיכנס עם מכנסיים וחולצת גופייה, גברים: אסור להיכנס עם מכנסיים קצרים (גם האפליקצייה מודיעה על כך)
אכתוב בקצרה כמה מילים על האתר המפעים הזה, כי בוודאי כבר נכתבו עליו מילים רבות: משמעות השם מטאורה הוא – אמצע השמיים. במטאורה יש עמודי סלע תלולים שעל גביהם נבנו במהלך ימי הביניים מנזרים, הנראים כתלויים באמצע השמיים. בשנת 1988 האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית. לא כל המנזרים מאוכלסים, ואלו שכן – יש בהם שלווה עולמית (להרחבה: ויקיפדיה).
על המסעדה שאכלנו בה בדרך חזרה – בחלק על האוכל.
חלקידיקי
יש גם טיולים מחוץ לעיר בעברית! כבר בארץ תאמתי את הטיול עם אותנטיקה יוון (יש להם טיולים רבים נוספים, לרבות מטאורה). היינו קבוצה קטנה ונהדרת, ונסענו בואן לחצי האי עם החופים היפהפיים חלקידיקי: חצי האי מורכב משלוש אצבעות – קסנדרה, אתוס וסיטוניה. אנחנו נסענו קודם ליקב Gerovassiliou אחר כך המשכנו לנאה פוקיאה, הכפר הציורי אפיתוס, אכלנו במסעדת שף ממוצא כרתי (בחלק של האוכל) ונפשנו באחד החופים היפהפיים של אצבע קסנדרה.
על המסעדה שאכלנו בה פרטתי בחלק על האוכל.
ואחר כך, כאמור, הלכנו לחוף רחצה כמו בסרטים, חוף Aktaion
ברים, מסעדות ו.. אוכל
בפוסט על ספרה של ויקטוריה היסלופ, The Thread, יש פרק שבו פרטתי על האוכל היווני האופייני. אני צמחונית (שאוכלת דגים), אז לא תמצאו בחלק הזה ג'ירוס (אבל יש ג'ירוס צמחוני). באוכל היווני יש תוספת כמעט קבועה של אורגנו וזה נותן טעם אחר לאוכל שמוכר לנו, כמו בעלי גפן ממולאים או עגבניות ופלפלים ממולאים (גמיסטה Gemista). האיקרה ביוון נקראת תרמה (Tarama), וכל מסעדה עושה אותו שונה, כמו גם את הצאזיקי. גם הסרדינים המטוגנים נעשים אחרת בכל מסעדה, ושלא נדבר על הצ'יפס שבחלק מהמסעדות מפזרים עליו גבינה (וגם סוג הגבינה משתנה – לעיתים זה פטה לעיתים גאודה).
האוכל זול מאוד, והיין והאלכוהול אפילו יותר (כוס יין עלתה בכל מסעדה 4.5 יורו). בסוף כל ארוחה תמיד קיבלנו קינוח על חשבון הבית, לרוב זה היה טופישטי (Toupishti), עוגת דבש. כמה שהאוכל זול, אם תתרחקו ממרכז העיר (ותגיעו גם לאנו פולי למשל), האוכל יהיה אפילו זול יותר !
ב"לולאה" שנוצרת סביב רחובות Katouni ו Egiptou יש מרכז פעיל, תוסס ומלא אנרגיה שהוא מלא מסעדות ומקומות בילוי. לא רחוק משם נמצאת מסעדה מומלצת ביותר – ממלוקה Mamalouka. היא אלגנטית, האוכל טרי, טעים מאוד ומסקרן. לא הזמנו מקום מראש.
אם תתקלו בשם המוזר Oyzepi דעו שזה מקום (בר, מסעדה, טברנה) שמכינים בו אוזו, לא רק מוכרים.
באנו פולי אכלנו כאמור ב Tsinari, אבל אם עמוס שם יש גם את Wall by Wall.
מסעדות נוספות מומלצות אך לא ביקרתי בהן:
בחזרה לספרה של ויקטוריה היסלופ, The Thread, היא מציינת שלכל אורך רחוב ניקיס (Nikis) יש ברים ומסעדות לרוב כשהכיסאות לכל אורכו מופנים כלפי הים. ראשית, הנוף יפהפה, בעיקר בשקיעה; שנית, האוויר נפלא, הבריזה משכרת; שלישית, בימים יפים וצלולים ניתן לראות עד האולימפוס.
בחזרה ממטאורה, עדיין באזור קלאבאקה (האזור שבו נמצאת מטאורה), עצרנו לאכול במסעדה מדהימה ביופיה ובאוכל שלה, המבוסס על למעלה מארבעים סוגי פטריות שהם מגדלים בעצמם, Restaurant Meteoron Panorama (תוכלו למצוא שם גמיסטה מצויינים – פלפלים ועגבניות ממולאים צמחוני. אני דווקא בחרתי בריזוטו פטריות כמהין, לשם שינוי). גם כאן, בסוף, קיבלנו קינוח על חשבון הבית.
בחלקידיקי עצרנו לאכול בקריופיגי במסעדת שף (Kriopigi Bistro Restaurant) (Chef: Sakis Papadakis), שהבעלים שלה הוא יליד כרתים. היה אוכל באמת משובח ומיוחד.
קניות
שדרות צימיסקי (Tsimiski) הוא אחד הרחובות הארוכים בתסלוניקי, וכאן תמצאו את כל המותגים לקניות ושופינג.
אני יודעת שיש מרכז קניות עצום מחוץ לעיר, אבל איני זוכרת את שמו.
גרפיטי בתסלוניקי
רשימת ספרים
וכמובן ספרה של ויקטוריה היסלופ – The Thread
ספר עיון:
מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2004, תרגום: כרמית גיא
רשימת ספרים שהתרחשו ביוון – בפוסט על אתונה
מידע נוסף על שואת יהודי סלוניקי: History of the Jews in Thessaloniki
