כיצד באה לידי ביטוי האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר על הפיקחון ? (סאראמגו)

הרשימה עוסקת בשאלה בסממנים אידיאולוגיים אנרכיסטיים המופיעים בספרו של ז'וז'ה סאראמגו, על הפיקחון. הקורא ודאי הבחין שאין השאלה היא "אם", אלא כיצד. ברי הוא כי יש סממנים אנרכיסטיים ולכן המאמר עוסקת בהוכחה.

כדי להוכיח את הופעת סממנים אלו, ראשית, אבדוק בחלק הראשון של המאמר את האידיאולוגיה האנרכיסטית. האידיאולוגיה האנרכיסטית אינה משנה סדורה שכתובה כמניפסט, כמו המניפסט הקומוניסטי, למשל. לכן, אבדוק את משנתם האנרכיסטית של הוגים אנרכיסטים כדי להגיע לכלל הגדרה ואידיאולוגיה.

ישנם הוגים ש"מאשימים" את רוסו, ה"אשם" הכי מוקדם, באנרכיזם, ולכן הדיון יחל בו. הוא ימשיך עם הגל, הסוציאליזם האוטופי ומארכס. אלו השפיעו רבות על ההוגים האנרכיסטים. בשלב הבא אנתח את ההוגים המרכזיים באנרכיזם. הניתוח יתבסס על סדר כרונולוגי – גודווין ופרודון, שעדיין לא קראו לעצמם אנרכיסטים, באקונין, קרופוטקין, גולדמן, לאנדאואר, ריד, בובר וביי. ביי הוא אנרכיסט מודרני, בן-זמננו. מכל האנרכיסטיים המודרניים בחרתי בביי מכיוון שהאנרכיזם הרדיקלי שלו הוא בעצם אנרכיזם שמרני, ולכן יהיה מעניין לבדוק את האידיאולוגיה שלו הנשענת על האנרכיזם המוקדם. ההוגה הבא שאבדוק הוא הסופר טולסטוי. גם טולסטוי הוא "חריגה" מהסדר הכרונולוגי וזאת מסיבה פשוטה – האנרכיזם שלו מעוגן באנרכיזם המוסרי ומבוסס על כתביו הספרותיים, ממש כמו גיבורה של חלקה השני של המאמר. ולכן הוא מהווה גשר בין שני החלקים. סיכום ביניים יסגור חלק זה של האנרכיזם, בו אעסוק במה שמשותף לאנרכיסטים.

את הספר "על הפיקחון" קראתי מיד עם צאתו. אני מאוד אוהבת את דרך הכתיבה של סאראמגו שמשלב בעבודותיו המון ציניות כלפי השלטון, המודרניזציה והתיעוש; הוא מחזיר אותנו אל הערכים הראשיתיים של אהבה, מוסר, צדק וחירות וזה מתבטא בצורה בולטת מאוד בספר האחרון שכתב. ולכן, את החלק השני אקדיש לניתוח הספר (או המסה, כפי שמכנה אותו סאראמגו), תוך התבססות על מציאת הרעיונות האנרכיסטיים הרבים הפזורים לאורך כל הספר. הערכים הללו, שסאראמגו הרבה לשלב במסה, הזכירו לי את משנתם של האנרכיסטיים. לכן, הניתוח יהיה ניתוח אורך, של סקירה מפורטת של הספר, תוך התמקדות ברעיונות אנרכיסטיים. חלק זה ילווה בסיכום ביניים שבו אבצע ניתוח רוחב של הרעיונות כפי שהתבטאו בספר.

אני מקווה שהקורא ימצא עניין בקריאת המאמר בדיוק כפי שנהניתי אני בכתיבתה.

"הידידות אינה תלויה במעמד, במרחק, בלאום, בדת, בערכים או במנהגים; היא מחברת בין הצפון הקר לדרום הלוהט; בלעדיה היה העולם מדבר שממה" (עור שחור, לבן לבן / ארתור ז'אפן)

חלק ראשון: מהו אנרכיזם?

בחלק זה אדון, כאמור, באידיאולוגיה האנרכיסטית. על מנת לקיים דיון מלא ומקיף אנסה להתחקות אחר שורשי הרעיונות כפי שביקשו להציג זאת האנרכיסטים עצמם, על פי סדר כרונולוגי של הדברים. כך, אני מתכוונת ליצור תמונה בעלת מרכיבים רבים של האידיאולוגיה, המבקשת לבסס עצמה בעיקר על הרציונליזם המוסרי של האדם הפרטי.

בניסיון להגדיר אנרכיזם, פוייר (Faure) טען כי אנרכיסט הוא מי שמתכחש לסמכות (Authority) ונלחם כנגדה. האנרכיזם נוגע ביחסים שבין האדם לחברה; הוא מאמין שהשלטון חייב למות לפני שהחופש יוכל לחיות; המילה אנרכיזם באה מהמילה היוונית Anarcho שמשמעותה: ללא שולט (without a ruler), ויש לה שתי משמעויות: חיובית ושלילית. שלילית במובן של ,unruliness וחיובית במובן של unruled, מכיוון ש-rule אינו נחוץ לשימורו של חוק. במילה אנרכיזם השתמשו לראשונה במהפכה הצרפתית, כך כונו המתנגדים שישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והתבקשו ל"יישב את האנרכיה"[1].

לאנדאואר, אחד ההוגים המרכזיים של האידיאולוגיה, ייחס את המוסר לז'אן ז'אק רוסו ואף להגל ופיתח את משנתם.לכן, הדיון יחל בהם.

ז'אן ז'אק רוסו Jean Jacques Rousseau (1778-1712):

רוסו נחשב לאחד משלושת הוגי האמנה החברתית (יחד עם ג'ון לוק ותומס הובס), אנשי האמנה החברתית ביקשו לבדוק את שורשי היווצרותה של החברה ושאלו מה מניע את האדם לעבור ממצב טבעי למצב חברתי.

רוסו טען כי הטבע יצר את האדם מאושר וטוב וכי החברה משחיתה אותו והופכת אותו אומלל. החברה המודרנית השחיתה את האדם המוסרי וגרמה לאי שוויון בין בני האדם. לכן צריך לחפש את המקורות לאי שוויון זה, צריך לבחון את האדם לפני שהחברה השחיתה אותו, כפי שהטבע יצר אותו. מכאן מניח רוסו את הנחתו בדבר "מצב טבע" – מצב קדם חברתי[2].

במצב הטבע לא היה קשר או מגע בין בני האדם והאינסטינקטים שלהם הודרכו על ידי שני מניעים טבעיים: יצר הקיום העצמי ורגש הרחמים הטבעי. כתוצאה מכך, בני האדם ניסו להיטיב עם עצמם תוך פגיעה מינימאלית באחרים. זהו מצב הרמוני; יצר לב האדם טוב מטבעו ולכן במצב הטבע האדם הוא "פרא מאושר" או "פרא אציל". גורמים חיצוניים הם אלו שהניעו את האדם לעבור ממצב הטבע למצב החברתי, כדי לשתף פעולה במאבק על הקיום. במצב החברתי התבסס אי השוויון והוחרף במצב האזרחי[3].

לכן, יש כאלו שפירשו את רוסו כמי ששאף לבטל את החברה ולחזור אל מצב הטבע. רוסו גם טוען כי הדרך חזרה אל הטבע פתוחה לכל מי שמסוגל לוותר על קניינו, תשוקותיו ושחיתותיו. רוסו לא נתן תשובה סופית אם מסקנתו היא שהמצב הטבעי עדיף, אולם הוא כן טען שיש לארגן את החברה מחדש, על יסודות בריאים יותר, כדי שהישגי התרבות לא יעלו למין האנושי מחיר נורא כל כך של אי שוויון, השחתה מוסרית ואובדן החירות[4].

ברגע שאדם מוותר על חירותו הוא מוותר על מעמדו כאדם, על כן על האדם לשמור על חירותו המוסרית. החירות במצב הטבע היא חירות רציונאלית, שלפיה האדם פועל מתוך רצון חופשי ותבוני[5].

גיאורג וילהלם פרידריך הגל Georg Wilhelm Friedrich Hegel (1831-1770):

על מושג הדיאלקטיקה של הגל דובר רבות ועל כן אציין רק כי הגל ביקש לטעון כי הדיאלקטיקה היא התקדמות התפתחותית, שלב אחרי שלב (תזה-אנטיתזה-סינתזה שהיא תזה חדשה, וכן הלאה).

הגל ראה במהפכה הצרפתית את התהוותה של החירות בפעם הראשונה, וב"פנומנולוגיה של הרוח" טוען כי תכליתה של הרוח היא החירות. יצחק קליין קרא לזה: חירות דיאלקטית[6]. החירות קיימת כאשר היא מתממשת, וכאשר מתקיימת תודעת החירות. הדיאלקטיקה של החירות היא מושג-מציאות-ותודעה[7], האדם הוא חופשי כאשר הוא נתפס כחופשי על ידי זולתו; כדי לזכות בחירות על האדם להיות חושב (cogito[8]), ולכן החיים המוסריים חייבים להיות מבוססים על חשיבה רציונאלית של הפרט[9].

ההגליאנים הצעירים (ההגליאנים השמאליים) ביקרו את מורשתו של הגל וקנו השראה מתורתו לרעיונות אחרים: הומניזם, קומוניזם ואנרכיזם. שתי תורות נוספות אשר נבעו מתורתו של הגל השפיעו על האנרכיסטים: הסוציאליזם האוטופי והמרכסיזם.

הסוציאליזם האוטופי:

עוד לפני שמרכס ביסס את תורתו, הופיע המונח סוציאליזם שדיבר על חברה שוויונית, חסרת רכוש, שבה שוררים הגיון וסובלנות. המונח אוטופיה הופיע לראשונה אצל תומס מור בספרו "אוטופיה" משנת 1516. הרעיונות המרכזיים של הוגי הסוציאליזם האוטופי היו: ביקורת חריפה על המשטר הכלכלי, המדיני והחברתי הקיים, תוך הסתייגות מהתיעוש, הדגשת עוניים ומצוקתם על העניים, כינון חברה סוציאליסטית בדרך של שכנוע[10].

ההוגים המרכזיים של הסוציאליזם האוטופי היו: סן סימון, אוון ופורייה.

שארל פורייה (1858-1771) טען שיש לדחות את התיעוש, והמהפכה התעשייתית היא "שיגעון חולף". הוא הגה את ה"פלנסטריה", שבה תתקיים חברה הרמונית שתהיה חופשית לגמרי. המאמר הופכת לא נעימה כאשר היא נכפית עלינו וכאשר היא חוזרת על עצמה היא משעממת. לפיכך, צריך למצוא את התיאום של המאווים הטבעיים. זה יכול להיות מאורגן בהתאגדות וולונטרית הרמונית, שבה כולם עובדים בחריצות ויחד עם זה גם חופשיים[11].

רוברט אוון (1858-1771) היה איש מעש ותרגם את רעיונותיו לקהילה. לדידו, בני האדם הם תוצר של החברה, והטבע האנושי גמיש ונוח להשפעה. הוא הציע להקים קולקטיבים, וכונן מושבה סוציאליסטית בשם "ניו הרמוני" בארה"ב, הוא הזמין כל מי שהוא "בעל רצון טוב", בהנחה שהשיטה הסוציאליסטית תשפיע ותשנה את אופיים של התושבים. המושבה נכשלה זמן קצר לאחר מכן[12].

קלוד אנרי דה סן סימון (1825-1760) טען כי ההיסטוריה האנושית מתקדמת בשלבים שניתנים לחיזוי, כל שלב מביא עימו מערכת רעיונית ומבנה חברתי מקביל. העידן הנוכחי מוותר על רעיונות תיאולוגיים (שהיו תקפים עד המהפכה הצרפתית) ובמקומם מקבל את המדע. המבנה החברתי המתאים לעידן כזה מבוסס על תעשייה וטכנולוגיה. באמצעות תכנון מתאים ניתן למגר את העוני ולענות על הצרכים החברתיים. הסוציאליזם הוא הפיקוח הרציונאלי על העניינים החברתיים[13].

מרכס הושפע מרעיונות אלו רבות.

המרכסיזם:

שמה של תורה זו נובעת משמו של ההוגה קארל מרכס (1883-1818).

מרכס, בניגוד להגל, טען כי המדינה היא צד אינטרסנטי, מכשיר בידי המנצלים. הגל דיבר על הרוח כמשנה את ההיסטוריה, מרכס העדיף להתמקד בצד החומרי של ההיסטוריציזם; זהו המטריאליזם הדיאלקטי, המטריאליזם המרכסיסטי[14].

החברה האנושית בנויה ממעמדות כלכליים: אלו השולטים במבנה העל הפוליטי, הבורגנים, ואלו הנשלטים על ידי הבורגנים – הפרולטרים. במובן זה מרכס מייחס לכל מדינה דיקטטורה: ניצחון הבורגנים על הפרולטרים. זהו הרע שבקפיטליזם, הקפיטליזם הוא זה שמביא את אי השוויון, מלחמת המעמדות ואת הניכור. כתוצאה מכך, הפרולטריון מסמל את כל מה שאינו כשורה בקפיטליזם. לכן על פועלי כל העולם להתאחד, לבצע מהפכה ולתפוס את מקום הבורגנות; זוהי הדיקטטורה של הפרולטריון. אולם, דיקטטורה זו לא דומה לדיקטטורה של הבורגנים – היא אנושית יותר, כי היא מייצגת את הרוב והיא במפורש שלב מעבר. שלטון הפרולטריון לא ימגר באופן מיידי את הקפיטליזם, צריכה שתהיה תקופת ביניים כדי לעבור עיצוב יסודי מחדש. אט-אט נחיצות הכפייה תדעך, התהליך יסתיים ב"גוויעתה" של המדינה; הפרולטריון יחסל את עצמו וייצור חברה אוניברסאלית[15].

אם כן, האנרכיסטים נוטלים מההוגים שנזכרו שני מרכיבים עיקריים שהם עושים בהם שימוש נרחב: מוסריות וחירות, וההתנגדות לשלטון המדכא, כשהרציונאליות והתבוניות של האדם מובילה אותו לנהוג כך.

באופן כללי, ניתן לומר שהאנרכיסטים טוענים כי מדינת הכפייה היא המקור העיקרי לכל הרע ועוקרת את הסולידאריות. לכן, מה שנעשה בכפייה יכול להיעשות בדרך של הסכם אנושי וולונטרי[16]. המשותף לכל האנרכיסטים היא שלילת כל שלטון, המדינה נתפסת כמדכאת של היחיד. המוסר הוא צופן חברתי, המוסר הוא טבע האדם. המצב החברתי הוא המצב הטבעי והוא נצחי[17], ולכן המצב הרצוי הוא היעדר שלטון וממשל וזוהי בעצם הגדרת המילה אנרכיה[18].

להלן משנתם של הוגים מרכזיים באידיאולוגיה האנרכיסטית:

וויליאם גודווין William Godwin (1836-1756):

גודווין היה הראשון שכתב על האנרכיזם כתפיסה. הוא טען כי התנאי הראשון למין האנושי הוא במצב החברתי. במצב החברתי מתקבלת ההחלטה על הצורך בשלטון כדי למנוע אי צדק בין בני האדם. אולם, בפועל, השלטונות הם עצמם התגלמות אי הצדק. בני האדם בבסיסם מתנהגים כלפי זולתם על פי עקרון הצדק. עקרון הצדק הוא הדדיות[19].

גודווין מותח ביקורת גם על מוסד הנישואין שנועד להחזיק בבעלות על אישה. מוסד הנישואין כמו החיים בכלל, צריך שיהיה מושתת על ערך הידידות[20].

פייר ג'וזף פרודון Pierre-Joseph Proudhon (1865-1809):

פרודון היה הראשון שכינה עצמו אנרכיסט.

בראש ובראשונה, מוקיע פרודון את תורתו של ג'ון לוק בעניין הקניין[21]. לדידו, אין דבר כזה "קניין פרטי" (כי הקניין הוא מסובב ללא סיבה[22]). זאת ועוד: הקניין הוא גזלה, הקניין הוא מעין חזקה של הפרד ומשול. פרודון טוען כי המלאכות משתלבות ביניהן על ידי שיתוף פעולה[23].

שנית, מוקיע את משנתו של מרכס בנוגע למהפכת הפרולטריון. טענתו היא ששני המעמדות צריכים להתמזג[24].

שלישית, הוא מתנגד למרות. לא עוד עבדות, מדינה, מלחמה! מעתה: התאגדות חופשית, הסדר של רצון טוב, משפט של צדק והדדיות[25].

שני פתרונות עומדים לנגד עיניו: מוטואליזם ופדרליזם.

המוטואליזם זוהי ההדדיות, יחסי גומלין. במקום המרות תהיה שיטת היחסים; במקום היררכיה – התאזנות בין כוחות חופשיים. הכוונה היא להקמת משטר מוטואליסטי: זהו משטר שמוקם על יסוד התבונה, שבו יובטח סדר וצדק, שלום ושוויון[26].

הפדרליזם משמעו אמנה. האמנה באנרכיזם שונה מ"האמנה החברתית", היא מכוונת להתחייבות הדדית ושווה שמתומצתת בשלושה סעיפים: א. קביעת קבוצות שכל אחת ריבונית בפני עצמה ולהכניסה לברית של פדרציה ב. ארגון כל מדינה (קבוצה) שבתוך הפדרציה על פי חוק הפרדת הרשויות ג. במקום למזג את ענייני המדינות שבפדרציה לכדי מרות מרכזית אחת, יש לצמצם מרות זו, כך שכל המדינות ינהגו על פי ערבות הדדית ופיקוח[27].

מיכאל באקונין Michail Bakunin (1876-1814):

גם באקונין, כמו פרודון, מצדיק את עקרון הפדרציה. באקונין מכנה זאת כינון ארצות הברית של אירופה. אולם, אין זוהי התאגדות על פי הבסיס הקיים כעת, בגלל אי השוויון שקיים ביחסי העוצמה. כדי להקים ועידה מעין ליגת השלום והחירות יש להמיר את הארגון הישן בארגון חדש המבוסס על פדרציה חופשית[28]. הליגה תכיר באחדות אחת ויחידה – זו המתהווה באמצעות פדרציה של חלקים אוטונומיים עד לשלמות אחת, ותתנגד לכל ארגון דתי, מדיני, כלכלי או חברתי אשר לא יהיה חדור כל כולו עקרון נעלה של החירות[29].

עד כאן לנושא הפדרציה הרצויה. כעת עובר באקונין להתנגדות למדינה. הטענה היא כי ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים שמכנים אותם פוליטיקה. הניצול זהו הבסיס של כל ממשלה. זאת ועוד, המדינה היא שלילתה של האנושות, היא מתעלמת מזכויות אדם[30].

גם באקונין מזכיר שהחברה קדמה לכל, כמוה כטבע, וכטבע כך גם החברה: היא נצחית. ולא כך המדינה; יש לה צורה היסטורית – היא צמחה מתוך מלחמות[31]. לכן, קל למרוד במדינה ולא בטבע[32]. המדינה פירושה אלימות ודיכוי, היא היפוכה של חירות האדם. כלומר, המדינות רעות מעצם טבען כי הן ההיפך הגמור של הצדק והחירות. המרות היחידה שעל האדם לקבל היא מרות של חברה המבוססת על שוויון וסולידאריות[33].

לבסוף, עובר באקונין להגדרת האנרכיזם, או ליתר דיוק למצע: "שלום, שחרור ואושר לנדכאים; מלחמה לכל המדכאים ולכל המנצלים; החזרת המגיע לעמלים…; חירות, צדק ואחווה כלפי כל הנברא בצלם כל פני הארץ; שוויון לכל; לכל, בלא שום אפליה…; ארגון חברה בדרך לפדרציה…"[34]. בין היתר, קורא גם לשחרורה המלא של האישה ולהבטחת השוויון עם הגבר.

פטר קרופוטקין Peter Kropotkin (1921-1842):

קרופוטקין מגדיר את האנרכיזם כצורה חדשה של חברה שבה כולם שווים, שלא יהיו צריכים לשעבד עצמם למעבידים בתוך אורגניזם, חברה שתהיה מורכבת מהתאגדויות המצריכות איגוד של פדרציה, שמשתרעת על פני כמה ארצות שלטריטוריה אין משמעות עבורה[35].

מטרתו של האנרכיזם היא ביטולו של הניצול הקפיטליסטי. ישנם שמתייחסים להתפתחות התעשייתית כמלחמת הכל בכל. אולם, ניתן לתעל את ההתקדמות התעשייתית ליחסי גומלין ולעזרה הדדית וזה יהיה על עקרון המוסר[36].

המוסר הוא חוק הטבע, זהו רגש טבעי שהחברה תלויה בו. כדי להסביר למה אנשים פועלים על פי הרגש הטוב ולא הרגש הרע, טוען קרופוטקין כי לאדם יש אפשרות לבחור בין הטוב לבין הרע. קרופוטקין בוחר באדם סמית', בעיקר בספרו "התיאוריה של רגש המוסר", וקושר לו כתרים: בספר מסביר סמית', כי המוסר הוא אהדה. כאשר אנו רואים שאיש מכה ילד אנו מודעים לכך שההכאה גרמה כאב לילד ולכן הוא בוכה. הדמיון מסייע לנו להבין את הכאב. ככל שהדמיון של האדם הולך ומתפתח וככל שהאדם מרבה ללמוד ומשכיל, הוא מרגיש יותר בצערו ובכאבו של הזולת, כך גם גדל הרצון לבטל את ייסורי חברו. אט-אט מתפתח הרגש הזה וגדלה האהדה לזולת עד שהיא נעשית להרגל. לכן, המוסר (האהדה) היא חוק הטבע ממש כמו אצל בעל החיים[37].

פילוסופיית המוסר של סמית' הדגישה את הצורך בממשל לא מתערב כדי שהיחידים יוכלו להשיג את כל מה שמאפשרים להם כישוריהם ללא התערבות, היא הובילה אותו לכתיבת ה"יד הנעלמה" וכלכלת ה"לסה פר"[38]. בהמשך ישתמש בזה הנרי דיויד ת'ורו ויטען כי הממשל שמושל הכי טוב מושל הכי מעט[39].

חוק הטבע הוא: נהג בחברך כמו שאתה רוצה שהוא ינהג בך, וזה המוסר. זה לא משנה בכמה קליפות נעטוף את המוסר הוא תמיד יהיה שם ומלווה אותנו כמו חוט, כרגש טבעי כמו חוש הריח או חוש המישוש[40].

תורה זו מלמדת את עקרון השוויון שהוא עקרון יסוד של האנרכיסט – האנרכיסט לא מבקש לשלוט, אך גם לא להיות נשלט. שוויון וצדק – זהו אנרכיזם. הדת, לעומת האנרכיזם, מאיימת על האדם שאם לא יהיה מוסרי הוא יישלח לגיהינום. החוק דורש מהאדם להיות מוסרי ואם לא הוא צפוי למאסר. החוק והדת הופכים את האדם ללא-מוסרי[41].

עקרון השוויון מלמד גם על כבוד האדם – אין כפייה של אדם על אדם בשם איזה-שהוא אידיאל: "הניחו לאדם להיות חופשי"[42].

קרופוטקין מבקש להשתית את החיים החברתיים על מוסריותם של בני האדם שהם חופשיים ובעלי תבונה. אין דיכוטומיה בין המוסר לחירות, חד הן[43]. לאדם יש אינסטינקטים טבעיים שהם רגשות מוסריים טבעיים, קרי נטיות טבעיות לעזרה הדדית וסולידאריות. העזרה ההדדית והחברתית מוצאן מן הטבע, יש לה תוצאות: א. היא מיטיבה עם בני האדם ב. מחזקת את החברה כולה ומניעה את התקדמותה ג. מהוה קרקע פורייה לפריחת החירות[44].

הקידמה המוסרית היא תוצאה של שיתוף פעולה בין בני האדם. ההדדיות והחברתיות אמנם דחף טבעי, אולם האדם כיצור רציונאלי יכול לבחור אם לקבלה או לדחותה. אם האדם מקבלה כי אז בוחר בחירות, ואם לאו, בוחר במדינה, בשעבוד, באובדן החירות. לחירות יש אופי מוסרי-מעשי: היא מהווה בסיס להתפתחות הידע, להתפתחות הסגולות הטובות, דהיינו לעלייה מוסרית נוספת, למימוש מוסרי עליון[45]. מכאן נובע שהחירות היא התוצאה[46].

האדם הפרימיטיבי, לדידו, חי חיי סיפוק ונוחות: הוא קם בבוקר מוקדם לעבודה, סועד בחברותא ומבלה ביחד עם חבריו. הוא אינו יודע את צער הבדידות. אין בין החברים אומללים כפועלים השכירים. המחסור בא להם לאחר שהם נעשו משועבדים לסמכות-שלטון. הם אינם פראיים, יש להם יכולת. באמצעות התעשייה יש באפשרותה של החברה לספק את הצרכים החומריים והרוחניים של האדם המפותח[47].

שאיפת האדם לחופש היא עצומה וחזקה יותר משאיפתו לחיי רווחה ונעם, לכן צריך לבטל את הממלכה, החוק והסמכות השלטונית. הממלכה מפרידה בין הדבקים של אזרחיה וקובעת אותם למעמדות שונים ולמפלגות עוינות, בכך היא מונעת מהם אחדות ושלווה. קודם היא עושה אותם חסרי אונים ונטולי רכוש והגנה, כשהיא רואה שאזרחיה חסרי ישע היא שולחת להם את שופטיה[48].

מטרותיו של האנרכיזם הוא ביצוע של מהפכה שבה ישונו בבת אחת פני המוסדות, חיסול גמור של העבדות, או יותר נכון, של היחסים שנבעו מתוך העבדות[49].

קרופוטקין מדגיש שאכן יש כאן מצב טבעי, של אין-שלטון, אולם לא מדובר בשיבה אל הטבע, אלא בהתפתחות התרבותית של החברה על בסיס ההישגים המדעיים והטכנולוגים. זאת ועוד, נכון שהאנרכיזם מבקש לצמצם את הכוחות הפוליטיים, אולם המעשה החשוב ביותר ליצירת התנאים להצלחה הוא החינוך וההשכלה[50].

אמה גולדמן Emma Goldman (1940-1869):

אמה גולדמן מדברת על קידמה בשלושה מובנים: מבחינה פוליטית – הכוונה לסלק כל צורת שלטון, מבחינה כלכלית – כמה שיותר רווחה לכמה שיותר אנשים, מבחינה תרבותית – זוהי התוצאה של כל שאר ההישגים – עצמאות פוליטית, מחשבתית ופסיכית[51].

היחיד הוא הממשות האמיתית, והוא לא קיים למען המדינה. הוא המקור לכל קידמה. ולכן שחרורו הוא באי-תלותו ברשות כלשהי. האנרכיזם הוא התורה היחידה שמכריזה שהחברה קיימת למען הפרט ולא האדם למען החברה[52].

גוסטב לאנדאואר Gustav Landauer (1919-1870):

לדידו, המושג אנרכיה קיים מהרגע שהמילים "לשלוט", "למשול", "אוטוקרטיה", "דמוקרטיה" הופיעו. הראשון שדיבר על התאגדות על פי רצון היה רוסו. רוסו כנראה לא ידע אבל על פי לאנדאואר היה אנרכיסט: רוסו הניח את היסוד שסותר בעצם את המדינה; התורה שלו מכילה חברותא, חירות, סוציאליזם ואנרכיזם: זו החברה. מכאן מפתח פרודון לראשונה את האנרכיזם, מבחינתו זהו ההמשך הישיר לאמנה החברתית. האנרכיזם זהו האידיאה של החברה על בסיס חוזה חופשי במקום כוח שלטוני סמכותי[53].

לאנדאואר קרא בעצם לזרם אחר באנרכיזם הוא הזרם הסוציאליסטי-אוטופי (שלאחריו יבוא גם בובר): האידיאליזם, לדידו, הוא הרצון של אנשים מאוחדים ליצור הוויה חדשה. הסוציאליזם מושתת על קהילות סוציאליסטיות שבנויות מרוח וצדק[54].

הרברט ריד Herbert Read (1968-1893):

לטענתו, האנרכיזם זהו ביטול שיעבוד האדם ויצירת חי שוויון ושיתוף פעולה. ריד מבסס את משנתו על ערך החירות.

הפתרון לבעיות הרודן והשליט הוא עקרון הקואופרציה – העזרה ההדדית, התאגדות חופשית למען מטרה משותפת[55].

במובן זה ריד נחשב לאנרכו-סינדיקליסט: הפקדת האינטרסים בידי הנהגה פדראלית – זוהי הדרך ל"גוויעתה של המדינה"[56]. אולם, ריד, כאנרכיסט, טוען כי המדינה לא תגווע מאליה – היא צריכה להתבטל וליצור קהילייה קואופרטיבית. אנרכיזם פירושו משטר של שלום, פציפיזם, ולכן גם ביטולו של שלטון אדם באדם. המלחמות תפרוצנה כל עוד קיימות מדינות[57]. יש באנרכיזם קריאה אל העקרונות שרק הם יכולים להבטיח הרמוניה בהווייתו של האדם[58].

 מרטין בובר Martin Buber (1965-1878):

יסעור טוען שאת מרטין בובר ניתן לכנות אנרכו-פרדליסט, אם כי ברוב המקרים הוא נחשב סוציאליסט-אוטופיסט.

מרטין בובר לא שולל לחלוטין את המדינה, לדידו צריכה להיות "מדינה כלשהיא" שבה ה"ממשל" יוחלף ב"מנהל"[59].

בובר טען כי צריכה להתהוות חברותא שמבוססת על אינטרסים משותפים ועל רגש משותף, חברה אמיתית שצריכה להבנות חבורות-חבורות קטנות על בסיס חיים משותפים, צריך לשים לב שעצמאות אינה מבטל את המדינה, אלא רק מגבילה את תוקפה[60].

כדי להשיג שיתוף פעולה מלא על בסיס מוסרי ותבוני בובר מפתח את משנתו שלב אחרי שלב:

ראשית, מפתח את המונח אני-אתה, זהו מונח דו-קוטבי, אבל בין הדו-קוטביות הזו יש יחסי גומלין: אני לו כשם שהוא לי. בובר מביא את משל היחסים שבין אדם לאילן, בין האדם לחתול או לסוס, כלומר ה"אתה" במערכת זו הוא הטבע וזו הזירה הראשונה[61]. הטבע הוא משל ליחסים שבינינו אל עמיתינו, וזו הזירה השנייה. זהו האדם הדו-פרצופי, שיש בו שני קטבים של אישיות[62]. בובר חולק על "הצו הקטגורי" של עמנואל קאנט[63], כי לדידו הוא עוסק ביחיד והתגשמותו מתבטלת בכלל. הזירה השלישית היא עולם ההגות, האמנות והיצירה[64]. אם האדם לא מקיים את הזיקות בעולם אין פעולת גומלין, יש – סתירת עצמו[65].

לעניין החירות טוען בובר כי זה נכון שהעולם הוא דטרמיניסטי, אולם לאדם יש מקום בהכרעה החופשית. אדם שהחירות מובטחת לו אין הדטרמיניזם מדכא אותו. הגורל והחירות מאורסים זה לזה, הגורל מגשים את החירות. כאשר אני פועל מתוך חירות ומתוך גורל, מכוון אליי איזשהו מעשה – הוא נגלה לי בהתנגדות. כלומר, דמות-שכנגד של החירות, שהיא הגורל, אינה גבול כי אם השלמה[66]. האדם צריך לפעול מתוך חירות כדי שהגורל יפגוש בו. ויתרה מכך, חזרה בתשובה היא שעבוד לאמונה בגזירה, וזוהי גזירה כשלעצמה. בן חורין הוא מי שמשתחרר באמונה בהכרח[67].

בעקרון ה"דו-שיח" מתקיימת החברותא, כלומר זהו, שוב, מצב של יחסי גומלין כי שום ציות לריבון העולם שעתיד למלוך, אינו עשוי להתקיים בלי נאמניו. יחסי הגומלין צריכים שיתקיימו על פי עקרון השיחות, עקרון האמונה[68]. דו השיח הוא אחריות אישית וזהו המוסר[69].

החברותא יש לה כוח, אולם אין החברותא קיימת היכן שקיימת כפייה. החברותא היא אלומה של פרט לפרט שקיימת ביניהם שותפות והם מכוונים למטרה אחת, זוהי הליכה של זה-עם-זה, ולא זה-לצד-זה, של ריבוי אנשים שנעים לעבר מטרה משותפת. הקולקטיביזם מדבר על לשון קיבוצית, אולם כדי שלא יאבד האדם אנו זקוקים ליחידים שמקבלים על עצמם אחריות לא רק על עצמם כיחידים אלא גם על הציבור, החברותא מתגשמת ככל שהיחידים הולכים ביחידותם שמתוך האחריות שלהם יתחדש הציבור[70].

דו-השיח, כאמור, הוא מוסר. כאשר בני האדם משוחים זה עם זה הם פונים ללב, לכן האדם צריך להיות צמוד ליושר ולאמת. דו השיח זו יצירה משותפת. גם הזיקה החינוכית היא מעשה דו-שיח, זוהי הדדיות שבה אדם משפיע על חברו, זו פעולה של תן וקח, המחנך מרגיש את הצד השני[71]. לשאלה מה צריך לחנך עונה בובר: את צלם האלוהים; הוא האוטונומיה האמיתית של האדם, פרי החירות שאינה בוגדת אלא נוהגת באחריות. האדם לא יכול לברוא, הוא נברא, אבל הוא יכול לפתוח את ליבו ולב האחרים לדבר הבריאה. כאן המפתח לרגש המוסר[72].

בובר מתנגד לערבוביה הזו שבין היסוד החברתי והמדיני. ההתחברות ביסוד החברתי היא על בסיס שיתופי ואילו ההתחברות ביסוד המדיני היא על בסיס כניעה[73]. רק בתקופת הרנסנס קמה לה הסתערות להגנת זכות העצמאות של איגודים בלתי פוליטיים. האיגודים הללו זוהי מהותה של חברה-של-חברות וזהו חידוש מכריע. החברה האזרחית, כפי שהגדירה לראשונה הובס, היא אינה זהה למדינה[74]. החברה והמדינה הן שתי ישויות נפרדות והראשון לומר זאת היה סן סימון. החברה מנוהלת כל עוד היא מאורגנת ואילו במדינה מושלים. זו הפרדה בין סוציאלי לפוליטי[75].

חאכים ביי Hakim Bey (Peter Lamborn Wilson)[76]:

חאכים ביי הוא האנרכיסט המודרני היחידי שאני כותבת עליו, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, האידיאולוגיה שלו נראית כרדיקלית, אולם היא מעוגנת באנרכיזם המוקדם, שעדיין בועט, וזו הסיבה השנייה.

הוא הכותב הכי רדיקלי מבחינה פוליטית ותרבותית. הוא אנרכיסט אמריקאי ופעיל תרבות שחיבר את ספרו T.A.Z (The Temporary Autonomous Zone) מתוך רעיון אנרכו-אונטולוגי-טקטי[77].

חאכים ביי מושפע מהליברטריאנים המודרנים, הפוסט-מודרנים והפוסט-סטרקטורליסטיים. ולמרות שיש כאלה שחושבים שהוא רדיקלי הספר מתברר כשמרני, דווקא[78]. הספר מעוגן בהתפתחות הפוליטית של קיברנטיקה (cybertheory, cyberculture). בעבודותיו, מרבה ביי לכתוב על השפה האיסלאמית והאוטופיה הפיראטית. גם ביי, כמו אנרכיסטים רבים, מתנגד לרעיונות של שלטון או ממשלה. האונטולוגיה האנרכיסטית שלו היא התנגדות לממשל המודרני ולרעיון של אי ציות. הוא טוען שהאוטונומיה של היחיד תהיה מושלמת ומוגדלת בתוך הקבוצה, בזמן שהאפקטיביות של הקבוצה תלויה בחופש של היחיד. זוהי סינתזה של האנרכיזם המוקדם (פרודון, סטירנר, באקונין, קרופוטקין וגם: טאקר ופרל אנדרוס). ההשפעות של השמאל החדש מתבטאות במהפכה של חיי היום-יום[79].

ביי שואל מה קרה לחלום האנרכיסטי: חברה חופשית? תרבות חופשית? והוא עונה שאין הוא מוותר על התקווה. ה-TAZ   (אזור אוטונומי ארעי) לא מדבר על מהפכה אלימה, הוא חודר במובלעות קטנות. הוא אינו נראה כי ההיסטוריה אינה מכירה אותו, הוא יכול להוות טקטיקה מושלמת כי המדינה, שהיא כל יכולה, היא בעצם מלאה סדקים[80].

ההתקפה של ה-TAZ היא על מבנים של שליטה, על רעיונות. כיום, הלאומיות היא עקרון-על של הממשלות, ואין על כדור הארץ מקום שאינו חופשי ממשטור. המדינה מבצעת "אימפריאליזם נפשי", ולכן ה-TAZ פועל בשיטת הפסיכו-טופולוגיה: חיפוש אחר אזורים אוטונומיים ארעיים נפשיים[81].

ה-TAZ זוהי טקטיקה של היעלמות, כפי שטענו פוקו ובורדיאר[82]. קיימים שני סוגים של היעלמות: סרבנות כנגד מוסדות ואי-הצבעה[83].

ה-TAZ כטקטיקה רדיקלית יופיע בתנאים הבאים:

1. שחרור פסיכולוגי: החופש הוא לא רק אפשרי, כי אם ממשי. אנו צריכים לבדוק היכן אנו מדכאים את עצמנו או כלואים בתוך פנטזיה. ה-TAZ יתקיים בתנאי שאנו כבר מכירים את עצמנו כיצורים חופשיים.

2. על רשת-הנגד להתרחב. הרשתות (אינטרנט) מחליפות מידע[84], שזה חלק מהמסד של ה-TAZ. אולם, ה-TAZ הוא מרחב פיזי ואפשר להיות בו או שלא להיות בו.

3. המדינה היא מנגנון שליטה שמכסה על תהום ריקני של כוח. כאשר הכוח "נעלם", הרצון שלנו לעוצמה חייב להיות גם הוא "היעלמות"[85].

כאמור, בחרתי לדון במשנתו של ביי כאנרכיסט מודרני, כחריגה מהתחקות אחר שורשי האנרכיזם, כדי לטעון שהאנרכיזם לא רק שהוא לא מת הוא עדיין מפעפע ועוד על פי מתכונת שמרנית. חשוב לי לציין שעד כמה שזה מפתיע ישנם אנרכיסטיים מודרניים רבים. מה שעוד יותר מפתיע שהם אמריקאיים, לדוגמה: ג'ון זרזאן (John Zerzan) המשתייך לזרם האנרכו-פרימיטיבי, ובוב בלאק (Bob Black), שפרסם את "ביטול המאמר". אולם אין בנמצא חומר אקדמי עליהם.

לפני סיומו של דיון זה בחרתי לחרוג שוב. החריגה הפעם היא בסדר הכרונולוגי שקבעתי מלכתחילה, שבו אעסוק בטולסטוי. טולסטוי מייצג את האנרכיזם המוסרי. כיוון שגם הוא ביסס את משנתו בספרות (מלחמה ושלום, אנה קרנינה), זה יהווה חוליה מקשרת לחלקה השני של המאמר העוסק בניתוח הספר "על הפיקחון".

לב טולסטוי Leo Tolstoy (1910-1828):

גם טולסטוי טען כי הממשלות הן לא יותר מאשר סוג של אלימות מאורגנת – אמצעי לכפות את רצונם של אנשים על אנשים אחרים – ולכן האמין שצריך לבטל את כל הממשלות. על מנת להשיג מטרה זו פיתח תוכנית תאורטית של אי ציות אזרחי המוני. ללא שיתוף פעולה מצד אזרחיה, האמין, ששום ממשלה לא תוכל להתקיים לאורך זמן[86].

הדרך לבטל ממשלות היא לא באמצעים אלימים, הדרך היא חשיפתה של המרמה. ראשית, על האדם לא ליטול חלק כלשהו בפעילות ממשלתית בין מרצונו ובין בכפייה; שנית, אל-לו לאדם לשלם מיסים לממשלה; שלישית, אל-לו להיזקק לדרכי האלימות הממשלתית לשם הגנה[87].

טולסטוי הניח את היסודות לאי ציות אזרחי. למרות שרוב האנרכיסטים מחזיקים בדעת כפירה בחובת הציות למדינה, הם נוקטים זהירות כלפי הפרות חוק. ההפרה הפוליטית נעשית על רקע של מוסר הומניסטי-ליברלי. מותר להפר את החוק מטעמים ערכיים, אבל הערכים העומדים לנגד עיניהם הם ערכים הומניסטיים[88].

הכפירה בקיומה של חובת הציות מבוססת על שני עקרונות מרכזיים: א. חובת הציות היא וויתור על האוטונומיה ועל כן אסור שתתקיים. ב. ישנם שישה ביסוסים שנעשו במשך ההיסטוריה שהאנרכיזם דוחה: חובת אסירות התודה, הסכמה, להפרת החוק יש תוצאות רעות, הגינות, החובה לתמוך במוסדות צודקים, ההשתייכות הקהילתית[89].

אי ציות אזרחי מופיע אצל אנשים שפורסמו עקב התנגדותם לממשלה, כמו: הנרי דיויד ת'ורו[90] והמהטמה גאנדי שהטיף לאי ציות ונלחם (לא באלימות!) בממשל הבריטי.

סיכום ביניים:

כאמור, בחלק זה של המאמר ניסיתי להתחקות אחרי שורשי האנרכיזם כדי להגיע לדיון מקיף ככל האפשר, החל מהאנרכיסטים הראשונים גודווין ופרודון (ויש המצרפים את הגל), שעדיין לא קראו לאידיאולוגיה שלהם בשמה, ועד חאכים ביי.

האנרכיזם אינו משנה סדורה. יש בזה מן החולשה, אולם גם יתרון; מול הזרמים השונים של האנרכיסטים ניתן להבין את האנרכיזם גם כיום; האנרכיסטים חלוקים לזרמים רבים, כמו: אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-פרימיטיביזם, אנרכו-פמיניזם והאנרכיזם האינדיבידואלי. בחלק זה ניסיתי להגיע לכלל אידיאולוגיה של האנרכיזם כשהקו המנחה הוא הבסיס שלה: רוב האנרכיסטים ביקשו לבנות את רעיונותיהם על ביטול השלטון, תוך הסתמכות על הרציונליזם של האדם הפרטי והמוסריות שלו שמניעה אותו לפגיעה מינימאלית בחברו והיכולת להתארגן על בסיס וולונטרי, כדי להניע את החברה. רובם טענו כי יש גם טעם לא לציית לחוק ועל כך גם פירטתי.

איני מתעלמת מהעובדה כי בין האנרכיסטים היו גם טרוריסטים שביקשו לבצע את המהפכה (של ביטול השלטון) באמצעות אמצעים אלימים, כי לדידם כל אמצעי ראוי כדי לבטל את המוסדות המדכאים את האדם. אולם, אלו היו התפתחויות מאוחרות יותר של האנרכיזם שהוקצנו. על כן היה חשוב לי לבדוק את האידיאולוגיה הבסיסית של האנרכיזם, שעליה אבסס את החלק השני של המאמר.

האנרכיסטים ביקשו לכונן חברה של בני חורין ושווים, הפועלים באורח ספונטאני, ללא מעצורים, ועם זאת מונעים רק על ידי היצר הטוב ורגשות האהבה לזולת, בלא שמורא-מלכות או עונש יהיו תלויים מעל ראשם. הם הסתייגו ממעשי הזוועה, אף על פי שהבינו למניעיהם של המתנקשים[91].

לדידם, האנושות נולדה לחופש, לא לציות רעיונות כמו פטריוטיזם, החובה למדינה, עבודת האל ועוד. אדם לא נועד לשלוט על אדם; שליטה נועדה לניצול. אין אנשים שהם מעל (superpeople) או בעלי פריביליגיות מיוחדות. עבדות היא רצח, הרכוש הוא גנבה והשלטון הוא טירני. ולכן אם הרעיונות הם סוציאליים, המדינה הופכת ללא-נחוצה והאנרכיה הוא החופש, ולא אי-ציות או אי-שלטון. המדינה, הכסף והמוסר הם מיתוס[92]

בחלק הבא: סממנים אידיאולוגיים אנרכיסטיים בספר של ז'וז'ה סאראמגו על הפיקחון.

לאחר שסקרתי את תולדות האנרכיזם אעבור לניתוח ספרו של סאראמגו: על הפיקחון. כאמור, מצאתי בספר יסודות של האידיאולוגיה האנרכיסטית וכל מה שנותר הוא להוכיח את טענתי.

עוד לפני הניתוח שני דברים לפנינו. ראשית, הערה לגבי תרגום שם הספר: המתרגמת בחרה לתרגם את שם הספר – על הפיקחון, אף על פי שאני הייתי מכנה זאת "על הפיכחון". בפורטוגזית הספר נקרא: Ensaio Sobre a Lucidez. כלומר, מסה על ההארה (בספרדית המילה lucidez מתורגמת כהארה, שקיפות, בהירות). באנגלית הספר נקרא: Seeing. סאראמגו רואה בספר מסה ולא סיפורת (fiction), זהו אם כן, מלכתחילה חיבור אידיאולוגי-פילוסופי.

שנית, אסקור בקצרה את הרקע למסה כדי שלקורא יהיה מושג ראשיתי על מה מדובר:

רקע:

הספר על הפיקחון מוגדר כהמשך לעל העיוורון. בשני הספרים מוביל מוטו: מגיפה לבנה. כדי להבין את על הפיקחון אכתוב בתמציתיות על על העיוורון[1]: המגיפה הלבנה בספר הזה היא עיוורון שפוקד את התושבים באופן אקראי[2]. אנשי השלטון מחליטים לשים את התושבים בהסגר, כדי שלא ידביקו אנשים נוספים. היחידה שלא נדבקת היא אשת-הרופא והיא הופכת להיות "העיניים" של הקבוצה. בתוך ההסגר עוברים התושבים תלאות אין-ספור, כמו: רעב, אכזריות ואונס. כדי להפסיק את מעשי האכזריות רוצחת אשת-הרופא את המנהיג האכזרי[3]. מעשה הרצח ושם הרוצח נשמרים בסוד בין אנשי הקבוצה כדי להגן על אשת-הרופא, הרוצחת, שהגנה בעצם על הקבוצה העיוורת מפני האכזריות. בשל מעשה אכזריות נוסף מצד אנשי הממשל, מצליחה הקבוצה לפרוץ אל מחוץ להסגר, כשמי שמובילה אותם כל העת היא אשת-הרופא. מחוץ להסגר, מגלים אנשי הקבוצה, כי אנשי הממשל מותירים אותם מחוסרי-כל: אין חשמל, אין מים והכל פרוץ לכל. אט-אט שב הסדר על כנו ואנשי הקבוצה מתחילים אט-אט לראות. קיימת טענה כי ספר זה הוא משל מודרני ל"לוויתן"[4]. ובכל זאת אנשי הקבוצה הקטנה הוכיחו כי יש אפשרות לחיות על פי מוסר וקוד פנימי.

על הפיקחון ממשיך את "המגיפה הלבנה" באופן אחר: לאחר ארבע שנים מחליטים התושבים להצביע לממשלה בפתק לבן. למעלה משבעים אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן. לאחר שבועיים מתקיימות בחירות נוספות בהן שמונים ושלושה אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן. אנשי הממשלה מחליטים "להעניש" את התושבים; הם עוזבים אותם לנפשם, שוב; הם יוצאים מתוך העיר בהנחה שהתושבים לא יוכלו להסתדר בלעדיהם ולכן יקראו להם לשוב בחזרה. אולם, המציאות טופחת להם בפרצוף: התושבים מצליחים להסתדר. זאת ועוד, אנשי הממשלה שולחים שליח-מרגל שיבדוק מה קורה, תוך הפעלת לחץ. השליח-מרגל מצליח למצוא את נקודת התורפה של התושבים: הרצח של מבצע האונס. הוא נשלח לברר מי הרוצח ומה הסיבה; הוא "נשבה בקסמיהם" של התושבים, בעיקר בקסמיה של אשת-הרופא ועל כן הוא עצמו נרצח (על ידי השלטון!).

עד כאן לרקע הכללי של המסה. מכאן ואילך אנתח את על הפיקחון תוך חיפוש אחר רעיונות אנרכיסטיים.

ניתוח:

המסה מתחילה בהליך דמוקרטי: זהו יום בחירות ותושבי עיר הבירה אמורים להגיע לקלפי להצביע. במשטר דמוקרטי העם הוא זה שמחליט מי יעמוד בראשות הממשלה והוא זה שמחליט אם להחליפו. לכן האווירה היא אווירת מתח ומזג האוויר מוסיף נופך קדורני. זהו "מתח שאפשר לחתוך בסכין"[6], המלווה גם במתח שבין אנשי המפלגות.

לקראת סוף הערב, ולאחר מתח רב, התושבים מגיעים אט-אט ומצביעים, וכך משיבים את הסדר על כנו. אולם, אז מסתבר שיותר משבעים אחוז מכלל הקולות היו פתקים לבנים. לכן, על פי עקרונות הדמוקרטיה, הוחלט לערוך בחירות חוזרות שבהן יינקטו כל האמצעים כדי למנוע הישנות של התופעה, שמומחה בעל שם מכנה אותה מפלצת-פוליטית-חברתית[7]. ראש הממשלה מופיע בטלוויזיה ומבקש מתושבי עיר הבירה לממש את חובתם האזרחית בכבוד ובהדר כדי לבטל את האירוע המצער, אירוע שבו שיקול הדעת נטרף ועוות[8]. שוב, האזרחים מתעכבים לממש את זכותם ולכן ברחובות העיר מסתובבים מרגלים שהתייצבו כדי להקשיב לשיחות האזרחים. לזה קורא סאראמגו: לא הכל הגון וטהור. אנשי השלטון שוללים מהאזרחים את חופש הביטוי שהוא ערך יסוד במשטר דמוקרטי-ליברלי: אף אחד כבר לא יכול להרגיש בטוח[9]. אנשי השלטון חוששים שמתקיימת איזושהי קונספירציה (לבנה) כנגדו, ובכדי להוכיח זאת הוא שולל מהאזרחים את חופש הביטוי וחופש התנועה.

השלטון מצטייר כחשדן מול כל משפט שיוצא מפיהם של האזרחים, החשדנות הזאת תמשיך ותלווה את כל המסה. חוסר האמון הזה פגם בדו-שיח[10]. אולם, אין בנמצא מי שיסגיר את רחשי ליבו. או-אז מעלה סאראמגו את האפשרות שבמידה וניצת איזשהו חשד ואזרח מגיע לחקירה על דברים שלכאורה נאמרו: תיאור החקירה נראה כי לקוח ממשטר האימים של סטאלין, כאשר חברי המפלגה הקומוניסטית הסתובבו ולכדו אנשים שהיה חשד קל שבקלים כלפיהם ש"בגדו" במפלגה.

בסיבוב הבחירות השני נמצא ששמונים ושלושה אחוז מהתושבים הצביעו בפתק לבן. אבל הממשלה סבורה כי אין בהצבעה הטלת ספק בלגיטימיות של המשך כהונתה. הם רואים בפתק הלבן מכה אכזרית על הסדר הדמוקרטי התקין. הביקורת שמעלה כאן סאראמגו היא שהדמוקרטיה עלולה "להכניס גול עצמי". אבל, האזרחים נחשבים כמי שסטו מדרך הישר, זאת ועוד: הממשלה בטוחה שהיא מבטאת את שאיפת האחווה והאחדות שהביעו שאר תושבי המדינה[11]. ולכן, צריך להעניש את מי שסרח, את מי שניסה לפגוע בביטחון המדינה או ביציבות הממשלה[12]. בדיון בין חברי הממשלה עולות הצעות שונות כיצד לטפל ולמצוא את האזרחים שסרחו. אחד מיושבי הדיון אמר: "מה שאנחנו רואים הוא רק קצה הקרחון של קשר בינלאומי אדיר, ככל הנראה בהשראה אנרכיסטית, שמטרתו לערער את היציבות"[13].

בהמשך, שר אחר נזעק על ידי השמעת המילה אנרכיזם וצועק לעבר השר שהשמיע את ההערה כי אנרכיזם היה קיים רק בימי הסבים שלו, וכדאי להתמקד בטרור. השר הראשון זועק לעבר השר השני שאין לו ידיעות עדכניות על האנרכיזם ופתקים לבנים זה לא טרור. ראש הממשלה מחזיר את הדיון המוסט אל לב הסמכות והשלטון הדמוקרטי[14] .

שרי הממשלה מחליטים לערוך חקירה מקיפה: הם שולחים סוכנים כדי שיעקבו אחרי התושבים וינסו לגלות מי הצביע בפתק לבן. אולם, מסתבר, שהתושבים מכירים היטב את החוק וכולם עונים את אותו המשפט – אין לאלץ איש, בשום נימוק, לגלות את אופן הצבעתו, ולשום רשות ממלכתית אין רשות לשאול עליה. הסוכנים מפעילים לחץ מאסיבי על התושבים. לדוגמה: אם במשחק ספורט התוצאה היא אפס-אפס מתחיל דיון בהערה עוקצנית ברוח של: תראו, לוח לבן! האנשים הפסיקו להשתמש במילה "לבן". תוך ייאוש, דורש שר הפנים מהסוכנים לחזור אל הבסיסים, ומפעיל לחץ אחר – פוליגרף.

סאראמגו מפנה את תשומת ליבנו, בעזרת הרהורי ליבם של שר המשפטים ושר התרבות כי אזרחי הארץ חסרו את ההרגל לתבוע את כיבוד הזכויות שמעניק להם החוק. "אי לכך" מחויבת המציאות הטלת סגר. "אנו מתכוונים להראות להם, הכריז שר ההגנה, ונראה אם הם יבינו את זה פעם אחת לתמיד, שהם לא ראויים לאמון ויחס גורר יחס"[15]. באותה ישיבה שר הפנים מעיר כי באמצעות חקירה ממצה בשיתוף פעולה עם האינטרפול הגיעו למסקנה כי אין לתנועה האנרכיסטית הבינלאומית כלום עם החרמת הליך הבחירות, הוא מתכוון ללעוג ואכן זוכה לפרץ צחוק בין קהל שומעיו, שרי הממשלה. ולכן, יש להטיל סגר, כאילו שאויב הטיל על עיר הבירה מצור[16]. מבחינתם, התושבים מרדו. למותר לציין, ששר המשפטים מסתייג ואומר כי התושבים לא עשו משהו שאסור להם, זה דבר שמעוגן בחוק ואין זה מרד, שר התרבות, גם הוא מסתייג, עונה כי זכויות קיימות גם כאשר מפירים אותן. מתקיים כאן דיון פילוסופי על מהות החוק, מהות הזכויות הטבעיות, הגנת האזרח, הזכות לביטוי, וההבהרה שבעצם מי שמפר את כל אלו היא הממשלה ולא התושבים. לכן, טוען שר המשפטים הטלת סגר תהיה בעצם ירייה ברגל של עצמנו[17]. ומכיוון שאין הצעה אחרת איך לטפל ב"שואה", מציע ראש הממשלה לאשר את ההצעה של שר ההגנה. ראש הממשלה מעלה את האפשרות שבזמן חסרונם תהיה השתלטות של הרחוב שתוצאותיה יהיו הרות-אסון. כדי לנעול את הישיבה הפרודוקטיבית מבקש ראש הממשלה משר הפנים ושר ההגנה לאכוף וליישם את ההסגר. גם השוטרים יעזרו במשימה של החזרת העדר למכלאה ותשוב שמש הקונצנזוס להיות מצפן למצפונם של בני ארצנו, והשלום והשלווה יחזרו לחיי החברה את ההרמוניה שאבדה[18]. ראש הממשלה מופיע בטלוויזיה ומודיע שמטעמי ביטחון לאומי יוטל סגר; עקב ערעור היציבות הפוליטית והחברתית של קבוצות חתרניות צריך לנהוג על פי התקנות לשעת חירום.

תוך כדי דבריו של ראש הממשלה תופסים הצבא והמשטרה עמדות מפתח בעיר: שדות התעופה, תחנות רכבת, בתי חרושת ואף הוטלו מחסומים. גם כאשר מתלוננים התושבים על פגיעה בשכר ובסחר מודיעים אנשי הממשלה שהסגר יימשך. וזאת למרות שיש חוסר באוכל ובציוד לבתי החולים. הממשלה עצמה נצורה בסגר, אך עדיין, לא הוסר המצור. אגב, סאראמגו מכנה את רעיון הממשלה להטלת סגר "רעיון מקיאבליסטי".

סאראמגו מעלה את האפשרות שמצב כזה של עוצר יכול לגרור במקומות אחרים אי-יציבות שיוכל להצדיק, מה שמכנה הקהילייה הבינלאומית, הכרזת מלחמה. אולם זהו מקרה חסר תקדים של אחדות, ואין כאן תקריות, קטטות, מהומות, קרבות אגרופים בין אלו שהצביעו בפתק לבן לאחרים.

לתושבים אכן נמאס מהמצור ונמאס מהמרגלים ששואלים אותם שאלות חודרניות ולכן הם הציפו את הרחובות כשעל חזם מודבק סטיקר שעליו, אדום על גבי שחור, המילים אנחנו הצבענו בפתק לבן. ומן החלונות התנופפו פלאקאטים גדולים שהצהירו שחור על גבי אדום אנחנו הצבענו בפתק לבן. אבל אז המשטרה מפעילה כוח על המקומות שבהם התגודדו אנשים, כי הם במצור, וביקשו אישור להשתמש בגז מדמיע, סילוני מים, לקדם את הטנקים או להצניח צנחנים[19]. האחדות בין האזרחים מצליחה לשבור את הממשלה, ולא להיפך. ולכן הממשלה מחליטה על פינוי מיידי של הממשלה לעיר אחרת, שתהפוך לעיר הבירה החדשה של המדינה, פינוי כל כוחות הצבא…כל כוחות המשטרה[20]. הפעולה הרדיקלית הזו תשאיר את תושבי העיר נטושים ויהיה להם זמן לחשוב על מחיר האחדות הלאומית. וכאשר לא יוכלו לסבול יותר את הבידוד, את ההשפלה ואת התוהו ובוהו שיבוא בעקבות זאת יבואו אלינו, שרי הממשלה, ויתחננו שנסלח להם[21]. הוחלט להשאיר את מועצת העיר וראש העיר, את הכבאים ואת שירותי התברואה, תהיה אספקת מים וחשמל, אולם לגבי המזון הוחלט לקבוע תפריט של מנות מינימום, שלא יגזול על האוכלוסייה חרפת רעב, אבל שבכל זאת יורגש ההסגר. להגלייתה של הממשלה אל מקור אחר קורא סאראמגו התנתקות. ובלעג רב מתאר את תוכנית ההתנתקות: מי יוצא ראשון, קביעת נתיב מיוחד מלווה לראש הממשלה ולנשיא, השעה (שלוש בלילה) וכמובן שהתוכנית חייבת להישמר בסוד ועל כן הם חייבים להישבע בנדר חמור ש"אם אשכחך שבועתי, ייפול העונש על ראשי ועל בני משפחתי עד דור רביעי"[22].

כולם מתכוננים בסודי-סודות ליציאה מן העיר, אולם, הפלא ופלא. עם התקדמותן של המכוניות נדלקות בחזיתות הבתים נורות, מנורות, פנסים, כל החלונות פתוחים לרווחה כדי להאיר את דרכם של היוצאים. אבל, ללא אנשים. כאילו הכל פועל לפי תוכנית ידועה מראש. ראש הממשלה מרגיע את הנשיא בכך שאל-לו לדאוג, עד מהרה יתעוררו בעיות בחלוקת המצרכים ובאספקתם ואנו עוד נחזור כאילו le jour de glorie est arrive[23]. בשיחה זו מועלית לראשונה הזיקה בין המגיפה הלבנה הראשונה (העיוורון) לזו השנייה, אולם רק כרעיון, כמעשה היזכרות, שזה כבר קרה בעבר.

כשיצאה השיירה מן העיר כבו האורות בזה אחר זה. התושבים מדליקים את הטלוויזיה ומגלים שבשעה שבע תינתן הודעה מטעם הנשיא לכל אזרחי העיר קשיי העורף[24]. נשיא המדינה דואב את הפרידה כאילו הייתה זו נטישתם של בנים מאביהם, הוא אומר: אתם סגורים אמנם במצור אולם זהו רצון העם שהביא את זה לעצמו – אתם אשמים שהתגריתם בקונצנזוס הלאומי ובשלטון הלגיטימי של המדינה. אני מקווה שיום יבוא ואתם תשלימו עם החוק. אין לכם ממשלה שתקבע מה עליכם לעשות ומה אסור, איך להתנהג ואיך לא, הרחובות שלכם עשו בהם כרצונכם, אך שימו לב: אף אחד לא יבוא להגנתכם מפני גנבים, אנסים ורוצחים. זו החירות שלכם. אולי אתם משלים את עצמכם שתצליחו לארגן את חייכם ולהגן על עצמכם יותר ממה שאנו השכלנו לעשות, אולם טועים אתם טעות מרה – הכאוס ישתלט עליכם, תקום עליכם דיקטטורה חדשה ואז כבר לא יהיו בחירות חופשיות, אז אנו ניאלץ לחזור כדי לשחרר אתכם מהמפלצת שאתם יצרתם בעצמכם. תשובו לראות אותי ביום שתהיו ראויים למחילה[25].

בתוך רגע הרחובות והחנויות מתמלאות באנשים כאילו היה זה יום חג "ולא נראו שם לא גנבים ולא אנסים ולא רוצחים"[26]. איש לא הלך לעבודה. אולם, גם זה לא נמשך זמן רב. הם רוצים להתארגן, אך לא יודעים איך, הם הצביעו כמו שהצביעו כי רצו להביע את גודל אכזבתם, הם רצו לבצע מהפכה, אך מהפכה תתבע הרג רב ובזה לא רצו. כל חייהם הלכו בסבלנות לקלפי, אבל בכל זאת, זוהי לא דמוקרטיה. אך, יכול להיות שביוזמת הממשלה עלולים לקרות עוד מצבים לא נעימים. תושבי העיר מגלים אט-אט את משמעות מעשיהם; העירייה לא מפנה את הזבל. אבל, הנה בצהריים יצאו נשות העיר מכל הבתים מצוידות במטאטאים ובלי לומר מילה החלו לטאטא. ולכל מי שיטען שלטאטא פירושו גם לטשטש או להתנער מאחריות קורא סאראמגו להתעורר: טאטוא היא פעולה שעשו גם אימותיהן וסבותיהן של הנשים הללו בכפריהן לא כדי להתנער מאחריות אלא לקבל אחריות. ולכן, מאותה סיבה יצאו גם פועלי הניקיון, לא במדיהם אלא בבגדיהם הרגילים. הם טענו כי המדים בשביתה[27].

ובחזרה לשרי הממשלה. בעיני שר הפנים לא מצא חן שהפועלים יצאו מיוזמתם לפעולות הניקיון ולכן הורה על פיטורין מיידיים. בשיחה בין שר הפנים לראש העיר מזכיר ראש העיר שהממשלה במצב כזה לא מושלת, אבל, אומר שר הפנים,  היא יכולה לבצע פשע כדי לפקוח את עיני האנשים. ראש העיר מבקש לא לשתף פעולה עם מעשי הדיכוי.

בינתיים ראש העיר מבקש לדעת מה קורה בעיר, ומזכירו מדווח לו ששום דבר מיוחד לא קורה. היה ניסיון שוד של שודד עם אקדח צעצוע. ראש העיר שואל כיצד הסתדרו בלי המשטרה והוא נענה כי הכבאים לקחו אותו, נתנו לו עצות טובות ואחר כך שיחררו אותו[28]. ראש העיר מבין שבניגוד לתחזיות לא קורים מקרי רצח, שוד או אונס. יתרה מכך, המשטרה לא חסרה כלל לביטחון העיר. ראש העיר יוצא לרחובות עירו ומרגיש שמשהו רע עומד לקרות. לפתע, התפוצצות מרעידה את הבניין שהוא נמצא בו – פיגוע מתרחש בתחנת המטרו. קיים חשד שאת הפיגוע מבצעת הקבוצה שהמרידה את התושבים. אולם, כאשר ראש העיר מודיע לשר הפנים על האירוע הוא מגלה שהלה מגיב בקור רוח, ולכן מאשים אותו באחריות ישירה. מתוך זעזוע עמוק מפעולת הממשלה מתפטר ראש העיר. בהמשך, מתקיימת שיחה בין שר הפנים לראש הממשלה, בה מודיע שר הפנים שהיה זה סיכון מחושב ומי שמקדש את המטרה מקדש גם את האמצעים[29]. כלומר הממשלה מוכנה לבצע כל מעשה זוועה כדי לגרום לתושבים חוסר ביטחון ולגרום להם לרצות ששרי הממשלה יחזרו.

תושבי העיר מחליטים לצאת להפגנה. הם צעדו דוממים, עם סרט לבן שמעטר את זרוע שמאל, כאות אבל[30]. היו אלה עשרים ושבע הלוויות להרוגי הפיגוע. הלוויות דמומות ללא התפרעויות. בין המפגינים היה גם ראש העיר, שבא להביע את עמדתו כאזרח. הם עמדו בדממה לעבר הארמון הסגור ובאמצעות ההפגנה השקטה הזו גרמו למפלגות הימין והמרכז לעזוב את העיר[31]. שרי הממשלה לא מאפשרים להם להתקדם, כי הם חושבים, בטעות, שהתושבים בורחים וכי בעיר יש מעשי שוד וביזה[32]. אולם, התושבים מבצעים פניית פרסה ושבים אחורה אל העיר. ואין זה עקב הודעת הממשלה על מעשי הביזה אלא דבר מוזר קורה: אותם תושבים שנשארו בעיר יצאו מבתיהם , חיכו על המדרכות לתושבים-החוזרים, דיברו איתם, עזרו להם לפרוק את מטענם והכניסו אותם אל תוך הבניינים[33].

בישיבה שמקיימת הממשלה מועלות הצעות נוספות כיצד לדכא את התושבים ולשלול מהם את זכויות האזרח. שר התרבות מבקש לומר שלפני ארבע שנים היינו עיוורים …וככל הנראה אנחנו עדיין עיוורים[34]. שר התחבורה לא התכוון למגיפה "ההיא", הוא רק התכוון לומר שטחו עיני הממשלה מה שנבצר מהם לראות. אולם, ראש הממשלה הבין זאת פשוטו כמשמעו. הוא נזכר ב"עיוורון האחר". שר המשפטים קורא לזה "פיקחון", כלומר, ההצבעה בפתק לבן יכולה להיחשב כגילוי של פיקחון[35]. כזכור, שר המשפטים ושר התרבות הם היחידים שמעזים לעמוד מול ראש הממשלה ולהביע את דעתם. שר המשפטים מתפטר; הוא כבר לא שר לענייני משפטים ולא שר לענייני צדק[36]. אחריו מתפטר שר התרבות.

ראש הממשלה מתחבל תחבולה נוספת: להציג בפני התושבים את ההרס והריקבון שפשו בעיר לפני ארבע שנים. זו תהיה מניפולציה כדי למצוא את הטפיל הקטלני. שר הפנים מעלה אפשרות כיצד לעשות זאת: להפגיז את העיר בכרוזים. רעיונו זוכה לתשואות ואכן העיר מופגזת בכרוזים שבהם מודיע נשיא הרפובליקה על המסקנות בדבר הקשר שבין העיוורון הקיבוצי הטראגי מלפני ארבע שנים לבין טרוף המערכות שהתגלה בבחירות הנוכחיות[37]. אזרח מצפוני מפנה מכתב לנשיא שבו מבקש להסביר את הקשר שבין שני המקרים באמצעות קיומו של אדם. אותו אזרח מצפוני הוא מי שהיה בקבוצה של האנשים שנאבקה כדי לשרוד. אותו אדם שיש לו קשר בין שני המקרים היא אשת-הרופא, שביקשה לשמור על עניין אי-עיוורונה בסוד. במכתב נאמר גם שהיא רצחה מישהו.

מכיוון שאי אפשר להעמידה לדין על פשע שאף אחד לא ראה יש ליצור התגנבות חשאית אל תוך השטח הנצור[38]. שר הפנים שולח שוטר כדי לבצע את משימת החקירה יחד עם שני עוזרים. המטרה שלהם היא לברר כל מה שאפשר על הפשע-לכאורה שביצעה האישה שהובילה את הקבוצה של שישה עיוורים, ואם יש קשר בינה לבין המגיפה החדשה[39].

סאראמגו מתאר את הבוקר שבו החלה החקירה כבוקר שטוף שמש, הוכחה ניצחת לכך שהעונשים תש כוחם, היכן הימים שבהם ערים תנ"כיות נענשו ונחרבו בגלל הפרה של צווי האל. והנה עיר שהצביעה בפתק לבן כנגד הריבון ושום ברק לא הכה אותה[40]. התיאור הזה עוזר להבין את השקט והשלווה שתושבי העיר מצויים בה, אין הפרות סדר; לא קרה דבר אם יש התנגדות לשלטון.

השוטרים מגיעים אל כותב המכתב והלה מגולל את סיפור העיוורון, את הרצח ואת המעורבים, הוא גם מראה להם תמונה של הקבוצה שצולמה זמן קצר לאחר שחזרה הראייה. אחד השוטרים מתחיל לגלות אמפתיה כלפי אשת-הרופא החשודה, אולם רק בהרהורי ליבו. קשה לו להאמין שאישה זו קשורה בקשר כלשהוא לקנוניה שהובילה את התושבים להצביע בפתק לבן[41]. הרב-פקד, מי שמנהל את החקירה, מדווח לשר הפנים, על פי כל חוקי החשאיות. הוא גם מציין שהאנשים הללו מדברים כאילו אין להם מה להסתיר[42].

הרב-פקד מציין בפני אחד מעוזריו שהעיר הזאת שקטה ורגועה אף על פי שאין בה כל פיקוח וכאילו לאף אחד גם לא איכפת[43]. הוא מגיע לביתם של הרופא ואשתו, בית מסביר פנים ששוררת בו אוירה ידידותית ושופעת חיים[44]. הוא אומר לאשת-הרופא שהיא ביצעה לפני ארבע שנים רצח, אשת-הרופא מבקשת לדייק ומציינת שהיתה זו הריגה, ולא היה זה פשע כי אם עשיית צדק, היא הרגה אנס מתועב שאנס את החברה שלה. זה לא היה אדם אלא פשפש[45]. בזמן הבריחה מההסגר בבית המשוגעים, כיוון שהוא נשרף, הצטרף גם ילד קטן שאיבד את אימו, אותה פגש לאחר שבועות. במשך הזמן הזה טיפלה בו אשת-הרופא, ועד שחזרה הראייה לכולם הם חיו ביחד כשהאישה עצמה הייתה המפרנסת. הרב-פקד שאל את אשת-הרופא אם היא האחראית והמנהיגה שהעמידה את הדמוקרטיה בסכנה, אשת-הרופא לא עונה.

אחד העוזרים היה אצל אישה אחרת שהייתה בקבוצה, הזונה. הזונה הגנה על אשת-הרופא: היא אישה יוצאת מן הכלל אם לא היא לא הייתי יושבת ומדברת איתך, היא הצילה את כולנו, היא הגנה עלינו, דאגה לנו לאוכל וטיפלה בנו. ממש גיבורה, נשמה טובה[46]. הזונה מקבלת על עצמה את מעשה הרצח, מתוך אהדה לאשת-הרופא[47].

לרב-פקד יש מחשבות שניות בנוגע למשימתו. הוא היה בטוח שמשימתו היא הגנה על המולדת מסכנה קטלנית. הוא מתקשר לשר הפנים ומדווח לו שאשת-הרופא היא אישה הגונה, נורמאלית, אינטיליגנטית, אישה יוצאת מגדר הרגיל[48]. היא הרגה אנס מתועב, אולם אין הרב-פקד רואה בזה מעשה רע, כי אם הגנה. הוא לא חושב שיש לראות בקבוצה תא מאורגן, להיפך, האישה חפה מפשע.

תחושת האהדה והידידות שאפפה את הרב-פקד בכל מה שנוגע לקבוצה, השפיעה עליו כדי כך שהוא ניגש אל אדם שקודם לכן היה תוקפני כלפיו ומבקש את סליחתו[49]. הוא מנהל במחשבותיו שיחה גלוית לב עם אשת-הרופא בה הוא מגלה לה כי נגעה לליבו והוא מסמפט אותה[50], גם הוא איבד חלק מהמשפחה בטרגדיה ההיא לפני ארבע שנים. צלצול הטלפון מחריד אותו, ושר הפנים מבקש ממנו למסור את התמונה של הקבוצה. זה מעלה חשד אצל הרב-פקד.

הרב-פקד ממשיך בחקירתו ועוקב אחרי אשת-הרופא. אולם, הוא יוצא ממחבואו ומבקש לנהל שיחה ולא חקירה. אשת-הרופא אומרת לרב-פקד שהיא מאוד מעריכה את גילוי הלב שלו, כשבא לספר להם שהיא נחשדת בקשירת קשר נגד המדינה. הרב-פקד ממשיך בגילוי הלב שפתח בו ומספר לאישה ששר הפנים ביקש את התמונה הקבוצתית ויש לו תחושה לא טובה בנוגע לזה. גילוי הלב ודו-השיח המלבב בין שניהם הוביל את האישה להזמין את הרב-פקד לארוחת צהריים[51].

הרב-פקד מתקשר לשר הפנים כדי לדווח לו דיווח שוטף את קורותיו. הוא שוטח בפניו את דעתו כי האישה היא חפה מפשע. שר הפנים מבקש ממנו להודיע לשני עוזריו לחזור בחזרה, הוא נשאר עדיין[52]. הוא חושב על אשת-הרופא איך שבזמן מצוקה כה גדולה היא הוליכה את הקבוצה ברחובות, בגשם, עדר קטן של נשמות עלובות, שש שיות תועות, שישה גוזלים שנפלו מהקן, שישה חתלתולים עיוורים שאך זה נולדו. ואלו היו זמנים של אם אין אני לי מי לי, הקם לגנוב ממך השכם לגנוב ממנו, הקם להכותך השכם להכותו. זמנים שבהם האויב הכי גרוע שלך, לפי מה שמלמד חוק העיוורים, הוא תמיד זה שנמצא הכי קרוב אליך[53]. ובכל זאת… הם שורדים בזכות טוב הלב של האישה, האהדה ושיתוף הפעולה.

כשנשאל הרב-פקד למה לא נתן לעוזריו לגשת אל אשת-הרופא ענה כי פחד שהשיגעון למצוא אשם בכל מחיר ימנע מהם לראות מי נמצא לפניהם באמת[54], הוא חשש לביטחונה של האישה[55]. את השיחה מסיים הרב-פקד: אל תתפתו למילים ערמומיות…תזכרו שרק אני אחראי לתוצאה שהחקירה הזאת הגיעה אליה, לא תבגדו בי בכך שתגידו את האמת, אבל אל תקבלו שקרים בשם אמת שהיא לא האמת שלכם[56].

הרב-פקד מסתובב ברחובות העיר ומהדק את קשריו עם חברי הקבוצה ששיתפו פעולה לפני ארבע שנים וממשיכים לשתף פעולה גם היום. באחד הימים מתקשר שר הפנים לרב-פקד ורומז לו שלא יחמיץ את עיתוני הבוקר. הרב-פקד מבין שהתמונה הקבוצתית עומדת להתפרסם, והוא מכין את אשת-הרופא גם לכך שכנראה והיא תושמץ. אשת-הרופא שואלת את הרב-פקד למה הוא עושה זאת בשבילם והוא עונה: נולדנו, וברגע ההוא כאילו חתמנו חוזה לכל החיים, אבל עשוי להגיע היום שבו נשאל את עצמנו, מי חתם על זה בשמנו[57].

ואכן, למחרת פורסמה התמונה בעיתונות ומעליה הכותרת שהקונספירציה נחשפה. האישה הזו אשמה בעיוורון חדש שהפעם הוגבל רק לעיר הבירה אבל זרע בחיים הפוליטיים ובמערכת הדמוקרטית את הזרע המסוכן של ההשחתה והשחיתות, ולכן היא עלולה להיות מוקעת באופן פומבי כאויבת העם והמולדת, ולכן מוטב היה לו התעוורה[58].

הרב-פקד כותב מכתב אל עורך אחד העיתונים, אחד משני אלה שהתמונה לא פורסמה בו. הוא מכנה עצמו איש ההשגחה (על שם המקום שבו לן בזמן שביצע את החקירה) ומזכירת העורך מעירה לו שהוא מזכיר את ההשגחה העליונה[59]. הוא מבקש לפרסם את המכתב בעיתון של מחר, כי מחר אולי עוד יספיק למנוע ביצוע של עוול[60], הממשלה מנסה בכל דרך להפוך את האישה לשעיר לעזאזל.

להפתעתו, ידיעה מופיעה בכותרת העיתון: אשת-הרופא רוצחת. גם המכתב שלו מתפרסם. אולם, העיתון אינו בר-השגה כיוון שהוא מוחרם[61]. הוא רואה גברים ונשים שמסתובבים ברחובות ומחלקים דפים של צילום המאמר שהוחרם – העיר לקחה את העניינים לידיה[62]. העיתון, שבו פורסם העיתון לא המשיך להופיע יותר[63].

סאראמגו מכין אותנו לקראת סופו של הסיפור ואומר שאין לברוח מהגורל; אין טעם לברוח לבגדד כדי להימנע מפגישה שנקבעה לך בסמארה: הרב-פקד מטייל בבוקר שלמחרת פרסום צילום המאמר בגן שבו פגש את אשת-הרופא ויושב על ספסל. איש הקשר, שפעל למסור מסרים בין הרב-פקד לשר הפנים, הגיע מאחריו וירה ירייה אחת בראשו[64].

כעבור שעה שר הפנים עורך מסיבת עיתונאים: הוא מצטער על הירצחו של הרב-פקד שעליו הופקדה חקירת הקונספירציה. זוהי פעולה נפשעת של היסודות החתרניים שממשיכים לנסות לערער את היציבות של המערכת הדמוקרטית, השלמות הפוליטית החברתית והמוסרית של המולדת[65]. שר הפנים לא מאפשר לעיתונאים לשאול שאלות. הוא ניגש למשימה חדשה, שבה יוחזרו לעיר בחשאי חלק נכבד מכוחות המשטרה, שבינתיים יפעלו בלבוש אזרחי. אולם, ראש הממשלה קוטע את תכנון הפעולה בעודה באיבה ומודיע לשר על פיטוריו.

באותו היום ניגשים שני שוטרים לעצור את הרופא. כשנשאלו על צו, הם השיבו כי אין צורך בצו כי העיר תחת תקנות לשעת חירום[66]. איש הקשר, שירה ברב-פקד, מתמקם באחד הבניינים שמול המרפסת של בית הרופא ויורה שתי יריות, ועוד אחת נוספת. אשת-הרופא נרצחת יחד עם הכלב שלה.

הספר מסתיים בשיחה בין עיוור לחברו: הוא שואל מה קרה, חברו עונה לו שנשמעו שלוש יריות, העיוור עונה ששמע גם כלב מיילל, חברו עונה כי הוא כבר שותק. בסופו של דבר כולם נשארו עיוורים.

מסקנות:

אם כן, סאראמגו כותב מסה, שבה הוא מעלה מספר רעיונות, שמתיישבות עם האידיאולוגיה האנרכיסטית:

ראשית, עיקרון האי-ציות: קיימת במסה התנגדות חריפה לשלטון. התושבים מחליטים להצביע ב"פתק לבן". פתק לבן הוא פתק הצבעה ריק, שצבעו לבן. הוא מיועד למקרים של מחסור בפתקי הצבעה של אחת מהרשימות. בוחר, המצביע בפתק ריק (לבן), חייב לכתוב בכתב יד את האות או האותיות של הרשימה שעבורה הוא מצביע. פתק ריק שלא נכתב עליו דבר, המוכנס למעטפת ההצבעה ייחשב לפתק פסול ולא ייכלל במניין הקולות הכשרים[67]. עבורי, להצביע בפתק לבן היא הצבעת אי אמון בממשלה הנוכחית ואכזבה שאין חלופה אחרת. בסיבוב הראשון של הבחירות שבעים אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן, בסיבוב השני שמונים ושלושה!!!! התושבים מחליטים להצביע בפתק לבן ולא מסתירים את אכזבתם מהשלטון הדמוקרטי, המדכא את חירות האדם, זכויות האדם ואת חופש הביטוי. זוהי התנגדות בלתי אלימה לשלטון, ממש כפי שכתב טולסטוי.

שנית, עיקרון השלטון (דמוקרטיה וכו'): במאמר במקום אחר טוען סאראמגו כי מבחינתו צורת השלטון הטובה ביותר היא הפוליס בימי יוון העתיקה. אותו חלום יווני של חברה הרמונית שאין בה הבדלים בין אדונים לעבדים. הכלכלה הדמוקרטית המודרנית היא רעיון דוחה שבה לתרבות אחת יש דומיננטיות על האחרת. אין לו רעיון פלא, שבו החברה תהיה ללא שלטון, אולם הוא מסרב לקבל את העובדה שאנו נשלטים ורוצים לשלוט. מה שאנו קוראים "דמוקרטיה" הוא שלטון של העשירים ופחות ופחות של האנשים. הדמוקרטיה אינה ערך עליון[68].

סאראמגו משתמש במסה בלשון צינית, לעג ובוז כלפי השלטון. הוא שם בפי השלטון דברים שגורמים לקורא לגחך וללעוג לדוברים. שוב, יש כאן ביקורת על צורת המשטר הדמוקרטי והפניה לכך שמה שסאראמגו מבקש היא חברה הרמונית שיש בה שוויון, כבוד, מוסר וחירות ואת זה הוא מוכיח באמצעות הקבוצה הקטנה שמצליחה להשפיע על כל העיר. הוא משתמש בשפה זו גם כלפי הרב-פקד, כזרוע של הממשלה החוקרת. אולם, הוא משנה את גישתו עם שינוי גישתו של הרב-פקד כלפי אנשי העיר בכלל ואשת-הרופא בפרט.

התושבים מביעים את אכזבתם מהשלטון הדמוקרטי המושחת והמשחית, המדכא את חירות האדם, זכויות האדם ואת חופש הביטוי. כל אלה מסמלים את ערכיה של הדמוקרטיה ואם דמוקרטיה היא שלטון העם אז זו זכות להביע התנגדות. בין שרי הממשלה יש קול ענות חלושה בדמותם של שר המשפטים (השר לענייני צדק) ושר התרבות. אולם שניהם מוותרים, הם מתפטרים.

איני מתעלמת מכך שסאראמגו יוצא בריש גלי כנגד השלטון הדמוקרטי בפרט. אולם, אין הוא מציע פתרון אחר. יתרה מכך, השלטון, לא משנה אם הוא דמוקרטי או אם לאו, הוא מדכא את כל הערכים הנעלים שהוא מתיימר לשאוף אליהם. כלומר, אם המשטר הדמוקרטי נוהג בדיכוי ובאופן דיקטטורי, מה עוד נותר?

ועוד בעניין השלטון: התושבים ש"סרחו" מזוהים בעיני הממשלה עם קבוצת השמאל, ושרי הממשלה מביעים את חששם מכך. בעיקר, הם חוששים שהם שותפים לתנועה אנרכיסטית בינלאומית, וזה אף מועלה במסה בכמה מקומות.

שלישית, עיקרון מצב הטבע: הממשלה, יחד עם הנשיא, עוזבים את העיר ומשאירים את העיר במצב של "אין-שלטון" כפוי; זהו אנרכיזם אף על פי שנראה ככפוי. כאמור, הגדרת האנרכיזם הוא אין-שלטון. זו כבר אינה חברה אזרחית, כי לאזרח יש ריבון, אלא חברה שבה האנשים מצליחים להסתדר לבד. זאת ועוד, אין החירות סותרת את המוסר במצב זה. להיפך. הם חופשיים לעשות כרצונם. אולם, הם מוסריים מספיק כדי לא לבזוז, להרוג או לאנוס, ואף מי שסרח חוזר לטובו. זה היה המקרה היחידי של הפרת סדר שלא נשנה. אלו אנשים בעלי תבונה מספקת כדי להבין את המצב ולא לגרור אי סדר. הם מוכיחים זאת גם על ידי פעולת הטאטוא והצטרפותם של פועלי הניקיון ששבתו לפעולה. הם פועלים על פי עקרונות הצדק והמוסר, כפי שהאדם התבוני אמור לפעול, והוא פועל כך טוב יותר במצב של אין-שלטון. זהו המצב הטבעי על פי סאראמגו ואין זו הפעם הראשונה שהוא כותב על כך[69]. האנשים שחיים בעיר הנטושה כבר לא חיים במצב אזרחי, במצב כזה הממשלה לא מושלת, כפי שאמר ראש העיר (שגם הוא התפטר), הם כבר לא אזרחים כי אין להם ריבון, הם נמצאים במצב חברתי. מוסר, כבוד הדדי, עזרה לזולת ושיתוף פעולה הם טבע האדם, הם הערכים הבסיסיים ועליהם כתובה המסה.

רביעית, עקרון המוסר, החירות והצדק: הקבוצה הקטנה, של ששת האנשים, שמובילה אותנו מ"על העיוורון" מוכיחה כי עזרה הדדית, כבוד הדדי, מוסריות ושיתוף הם ערך עליון; הם אלו שהחזיקו את כולם בעיר מאורגנת וחזקה שלשרי הממשלה היה קשה מאוד לחדור אליה, אלא באמצעים אלימים. כאשר הממשלה נוטשת את העיר, מתגבשת הקבוצה ומצליחה להשפיע על כל העיר בערכיהם; הם מתאספים כדי לנקות את העיר; כדי לא לבצע הפרות סדר; לארגן הלוויה לעשרים ושבעת הרוגי הפיגוע, שוב, ללא הפרות סדר, הלוויה אחידה לכולם המסודרת ומאורגנת למופת; הזונה מתנדבת לקחת על עצמה את אשמת הרצח כדי שלא יפגעו באשת-הרופא. העיר מצליחה להסתדר ללא ממשלה, משטרה או כל סמכות ופיקוח אחרים על בסיס תבונה, מוסר, חירות וכבוד לזולת.

דו-השיח מקבל משמעות חזקה: הן בשיחה עם השודד, שלבסוף משוחרר, והן בשיחות בין אשת-הרופא לרב-פקד. השיחות הללו נועדו לקירוב לבבות ופתיחות. דו-השיח פותח סדק למוסר ולהשפעה, לדבר הבריאה.

חמישית, העיקרון המקיאבליסטי: הרעיון המקיאבליסטי חוזר מספר פעמים במהלך המסה. מקיאבלי היה הוגה שכתב לאחד מיורשי בית מדיצי את "הנסיך". "הנסיך" הוא מסכת רעיונות שעל הנסיך לבצע כדי לזכות במירב התמיכה הן מצד הנתינים והן מצד אנשי המלוכה והחצר. יש הטוענים כי ספר זה נכתב בציניות ובסרקזם. ברעיון המקיאבליסטי משתמשים אנשי הממשלה כדי להגדיר את מעשי התושבים – הצבעה בפתק הלבן, כמעשה קנוניה, קונספירציה, כתושבים שסרחו, כאילו אין זה חוקי להתנגד לשלטון, ועוד לשלטון דמוקרטי. יתרה מכך, השלטון מעלה את החשש כי קבוצה אנרכיסטית עולמית משתפת פעולה עם הקנוניה. השלטון בעצמו מארגן את השביתה שכתוצאה לה יוצאות נשות העיר לטאטא אותה, ומצטרפים אליהן העובדים עצמם שמכריזים שהמדים בשביתה, אך לא הם.

שישית, עיקרון הידידות: האנרכיסטיים ביקרו את מוסד הנישואין. נישואין משמעו החזקת בעלות ואילו הם טוענים שצריך שיהיה מושתת על ערך הידידות. הידידות היא מערכת היחסים שבין הרופא ואשתו. והיכן שהערכים מתערערים יש גירושין – נהג המונית ואשתו. סאראמגו מפגין ליברליות ופתיחות ומפגיש בין האיש המבוגר, שרטייה מכסה את עינו, לבין הזונה. יש ביניהם יחסים של כבוד והבנה. גם דו-השיח הוא פתח לידידות.

שביעית, עיקרון העיוורון: סוף המסה הוא אמנם ברצח אשת הרופא וכלב הדמעות[70], וניצחון הממשלה על תושבי העיר. ניצחון של הדמוקרטיה-לכאורה על שיתוף הפעולה, ההדדיות, הכבוד והמוסר. אולם, זהו ניצחון עיוור! כולם נשארו עיוורים!

אם כן, יש במסה התנגדות אינטנסיבית לשלטון, שמדכא, שלא מבחין בין רע לטוב, שמשחית את ערך החירות וכל ערך מוסרי. יש כאן משל, שבו קבוצה קטנה מנסה לחיות ללא שלטון והיא גם עשויה להצליח ללא השלטון המדכא, המתיימר לכנות עצמו דמוקרטי. הקבוצה, אנשי העיר, מצליחה להסתדר ללא שלטון וללא פיקוח, מה שמוביל אותם זהו ערך עליון של שיתוף, עזרה לזולת, מוסר וכבוד. אם ב"על העיוורון" מתקיים העיקרון של "אדם לאדם זאב"[71], ב"על הפיקחון" מתקיים העיקרון של "יצר לב האדם טוב מנעוריו"[72]

סיכום:

כאמור, בחלק הראשון של המאמר ניתחתי את האידיאולוגיה האנרכיסטית, הצבעתי על מקורות האנרכיזם, כפי שאנרכיסטים ראו (רוסו, הגל, הסוציאליזם האוטופי והמרכסיזם), והמשכתי עם ההוגים המרכזיים של האנרכיזם (גודווין, פרודון, באקונין, קרופוטקין, גולדמן, לאנדאואר, ריד, בובר, ביי וטולסטוי).

לאנרכיסטים יש אידיאולוגיה שיש לה בסיס מרכזי: אנרכיזם הוא מצב של אין-שלטון, ובמצב כזה האנשים פועלים לפי צו תבוני שמוביל אותם למוסר, לחירות ולצדק. מצב של כן-שלטון הוא מצב שבו יש שולט ונשלט, מדכא ונדכא, מצב שבו החופש והזכויות נשללים מהאזרח. ולכן, במצב של אין-שלטון האדם הרבה יותר מוסרי, הוא פועל לפי הצו התבוני שמנחה אותו לפגיעה מינימאלית בזולת.

במסה "על הפיקחון", האידיאולוגיה הזו מתממשת: השלטון מפעיל כל אמצעי כדי לשלול מהתושבים את חירותם ואת מוסריותם, וזה כולל גם שימוש בטרור. התושבים מתנגדים לדיכוי ובאופן המוני מצביעים בפתק לבן (שמונים ושלושה אחוז!!). השלטון מפעיל מצב של אין-שלטון כפוי, שיוצר מצב חברתי, בתקווה שהתושבים לא יצליחו להתארגן מחדש. אבל, התושבים לא רק שמצליחים, אלא פועלים מתוך מוסר וערכים פנימיים. הם מתארגנים לנקות את העיר; את הפרת הסדר היחידה הם מיישבים בשיחה והפרות סדר לא נשנות; השלטון מנסה שוב ושוב לערער על הסדר הטוב שבו נמצאים התושבים על ידי טרור, ושביתה, או שליחת שוטרים, אולם, אין הוא מצליח להפר את הערכים שעליהם מתבססים התושבים. הדבר היחידי שכן מצליח השלטון לעשות הוא לרצוח, ועל ידי הרצח לכפות שוב את שלטון הטרור. אכן, כולנו עיוורים, וכנראה נמשיך להיות.

אם כן, נראה כי הרעיונות של סאראמגו במסה "על הפיקחון" לקוחים הישר ממשנתם של ההוגים האנרכיסטיים שאותם הזכרתי בחלק הראשון. זה מוכיח שהאנרכיזם לא מת, עדיין. הוא חי ובועט.

אני מניחה שסגר, התנתקות, תקנות לשעת חירום, צנזורה וסגירת עיתון – מושגים שהופיעו במסה, אינם זרים לקורא הישראלי, ויתכן שיש לנו מה ללמוד, אולם, זהו נושא לעבודה אחרת…

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

ביבליוגרפיה:

עברית:

1.  בובר מרדכי מרטין, פני האדם, מוסד ביאליק, ירושלים, 1959

2.  בובר מרדכי מרטין, בסוד שיח, מוסד ביאליק, ירושלים, 1962

3.  בובר מרדכי מרטין, נתיבות באוטופיה, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב, 1983

4.  ביי חאכים, TAZ, אזור אוטונומי ארעי, תל אביב, רסלינג, 2005

5.  גנז חיים, ציות וסירוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996

6.  הגל ג.ו.פ, הפנומנולוגיה של הרוח, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"א, עמ' 106

7.  הרכבי יהושפט, מלחממה ואסטרטגיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1999

8.  ויינשטיין יהושע, עורך, אי ציות ודמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 1988

9.  זילברשייד אורי, עורך, מארכס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב, רסלינג, 2005

10. זיסר ברוך, על ימין ועל שמאל, שוקן, ירושלים ותל אביב 1999

11. טלמון יעקב, בעידן האלימות, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב 1975

12. יסעור אברהם, עורך, אנרכיזם – אונתולוגיה, תל אביב, רסלינג, 2004

13. לוק ג'ון, על הממשל המדיני, מאגנס, ירושלים, תשי"ט

14. מבוא למחשבה מדינית, מקראה ראשונה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1997

15. סאראמגו ז'וזה, על העיוורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2004

16. סאראמגו ז'וז'ה, על הפיקחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006

17. קליין יצחק, חירות דיאלקטית, רסלינג, תל אביב, 2006

18. קרופוטקין פטר, המוסר של האנרכיה, ניו יורק, 1958

19. קרופוטקין פטר, הפילוסופיה של אנרכיה, ארגנטינה, (ללא ציון שנה)

20. רוסו ז'אן ז'אק, האמנה החברתית, רסלינג, תל אביב, 2006

21. ת'ורו, הנרי דיויד, אי ציות אזרחי, רסלינג, תל אביב, 2005

22. תרבות ההשכלה במאה ה-18 א', יחידה 5: רוסו וביקורת החברה המודרנית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב,  1990

23. תרבות ההשכלה במאה ה-18 ב', יחידה 15: אדם סמית' – עושר העמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003

English:

1. Armitage John, Ontological Anarchy; The Temporary Autonomous Zone, and the Politics of Cybercultuer: A critique of Hakim Bey, Angelaki: Journal of the Theoratical Humanities, Sep. 99, Vol. 4, Issue 2 p. 115

2. Boyagoda Rawly, Bleakness, Harper's Magazine, Apr. 2006, Vol. 312, Issue 1871, p. 89-94

3. Cole Kevin Z., Saramago's Blindness, Explicator, Winter 2006, Vol. 64, Issue 2. p. 119-121

4. Harvey Gile, Seeing, American Book Review, Sep/Oct. 2006, Vol. 27, Issue 6 p. 23-24

5. Kropotkin Peter, Fields, Factories and Workshop Tomorrow, Harper Torchbook, 1975

6. Woodcock George, Anarchism, Penguin Books, Great Britain, New York, 1962

מקורות אינטרנטיים:

1.Mtzer Albert, Anarchism: Arguments For and Against http://www.spunk.org/library/writers/meltzer/sp001500.html

2.webster.edu/~corbtre/personal/reading/saramago-blindness.html

3.Saramago Jose, Reinventing Democracy, mondediplo.com/2004/08/12/saramago

4.info.gov.il/LAPAM/PublicAnnouncement/general/kneset_petek.htm

---

הערות:

Woodcock George, Anarchism, Penguin Books, Great Britain, 1962 p. 8[1]

תרבות ההשכלה במאה ה-18, יחידה 5: רוסו וביקורת החברה המודרנית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990, עמ' 19[2]

שם, עמ' 26[3]

שם, עמ' 33[4]

רוסו, ז'אן ז'אק, האמנה החברתית, רסלינג, תל אביב, 2006[5]

קליין יצחק, חירות דיאלקטית, רסלינג, תל אביב, 2005[6]

שם, עמ' 33[7]

: את המושג תבע דיקארט – אני חושב משמע אני קייםCogito ergo sum[8]

הגל ג.ו.פ, הפנומנולוגיה של הרוח, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"א, עמ' 106. למותר לציין, כי הגל טען כי מטרתה הסופית של התבונה היא המדינה[9]

זיסר ברוך, על ימין ועל שמאל, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1999, עמ' 165[10]

שם, עמ' 164[11]

שם, עמ' 164[12]

שם, עמ' 165[13]

שם, עמ' 172[14]

שם, עמ' 184[15]

שם, עמ' 221[16]

לעומת אנשי האמנה החברתית שטענו כי המצב הטבעי הוא זמני, שלב ביניים, עד למצב האזרחי[17]

יסעור אברהם, עורך, אנרכיזם – אנתולוגיה, רסלינג, תל אביב, 2006[18]

17שם, עמ' [19]

שם עמ' 24[20]

המונח קניין הוא הזכות הטבעית לקניין פרטי. הזכות לקניין פרטי נגזרת מהמאמר-בזיעת-אפו שמשקיע האדם ונותן משהו מאישיותו. לוק ג'ון, על הממשל המדיני, פרק ה', מאגנס, ירושלים, תשי"ט, עמ' 38[21]

את המונח תבע אריסטו בתורתו הטלאולוגית: התופעות הקיימות בעולם אינן קיימות "סתם", לכל תופעה יש סיבה (סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית). אלוהים הוא המקור היחיד שהוא סיבה ללא מסובב. אריסטו, פוליטיקה א', פרק א', בתוך: מבוא למחשבה מדינית – מקראה ראשונה, חלק א', האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1997[22]

יסעור, שם עמ' 30[23]

שם, עמ' 32[24]

שם, עמ' 33[25]

שם, עמ' 35[26]

שם, עמ' 36[27]

שם, עמ' 46[28]

שם, עמ' 48[29]

שם, עמ' 57[30]

מבוסס על ההנחה של הגל שטען כי המלחמה היא יסוד מוסד בהתפתחות האנושית, היא עניין מהותי במערכת האנושית. המלחמה מצדיקה את קיום המדינה. למותר לציין, כי הגל לא מסנגר על המלחמה, אלא מוסיף וטוען כי המלחמה תתמתן כאשר תהיה הבנה בין המדינות. הרכבי יהושפט, מלחמה ואסטרטגיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1999, עמ' 57[31]

יסעור, שם, עמ' 58[32]

שם, עמ' 60[33]

שם, עמ' 63-64[34]

שם, עמ' 80[35]

שם, עמ' 88[36]

קרופוטקין פטר, המוסר של האנרכיה, ניו יורק, 1958, עמ' 26[37]

שני מושגים שתבע אדם סמית': ה"לסה פר" משמעותו "הניחו לעשות", כלומר, שחרור הפעילות הכלכלית ממעורבות מוסדות השלטון. זה הוביל את סמית' לכתיבת "היד הנעלמה" – השוק צריך להיות חופשי ותחרותי ולמוסדות השלטון אין חלק ישיר בפעילות זו.

תרבות ההשכלה במאה ה-18 ב', יחידה 15: אדם סמית' – עושר העמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ' 14[38]

ת'ורו הנרי דיויד, אי ציות אזרחי, רסלינג, תל אביב, 2005[39]

יסעור, שם, עמ' 95[40]

שם, עמ' 96[41]

אמרתו של שארל פורייה כפי שמצוטט על ידי באקונין אצל יסעור, שם, עמ' 97[42]

ארטימטוב ויאצ'סלב מ', חירות ומוסר במשנת קרופוטקין, בתוך: מארכס ועתיד הסוציאליזם, עורך: אורי זילברשייד, רסלינג, תל אביב, 2005, עמ' 228[43]

שם, עמ' 230[44]

שם, עמ' 231[45]

וכאן זה מזכיר את החירות הדיאלקטית של הגל: גם הגל טען כי החירות היא התכלית. החירות שלי מוכרת רק בזכות חירותו של הזולת. ההבדל הוא שהגל טען שהחירות מתגשמת במדינה[46]

קרופוטקין פטר, הפילוסופיה של אנרכיה, ארגנטינה, (ללא ציון שנה), עמ' 35[47]

שם, עמ' 49[48]

שם, עמ' 58[49]

ארטימטוב, שם, עמ' 235[50]

יסעור, שם, עמ' 105[51]

שם, עמ' 106[52]

שם, עמ' 124[53]

שם, עמ' 134[54]

שם , עמ' 145[55]

כאמור, את המושג "גוויעתה של המדינה" תבע מארכס. לטענתו, המדינה חצויה על ידי שני מעמדות: הבורגנות – הכוח המנצל והמדכא, והפרולטריון – הכוח המנוצל. כדי "להשתחרר" קרא מארכס לכל פועלי העולם להתאחד כדי לבצע את המהפכה – מהפכת הפרולטריון. כאשר  הפרולטריון יהיה הכוח השולט, הוא יבין שאין צורך לנצל, כך יושתת הסוציאליזם. כתוצאה מכך, כולם יהיו חופשיים והמדינה תגווע מאליה[56]

ראה הערה 31[57]

יסעור, שם, עמ' 152[58]

יסעור אברהם, בין בובר למארכס, בתוך: מארכס ועתיד הסוציאליזם, שם, עמ' 190[59]

יסעור, אנרכיזם – אנתולוגיה, שם, עמ' 157[60]

בובר מרטין מרדכי, בסוד שיח, מוסד ביאליק ירושלים, 1962, עמ' 24[61]

שם, עמ' 50[62]

הצו הקטגורי של קאנט: האדם עושה רק לפי הכלל, שעל פיו יכול לרצות שיהיה החוק הכללי[63]

בובר, שם, עמ' 29[64]

שם, עמ' 56[65]

שם, עמ' 41[66]

שם, עמ' 45[67]

שם, עמ' 115[68]

שם, עמ' 126[69]

שם, עמ' 210[70]

שם, עמ' 258[71]

שם, עמ' 282[72]

בובר מבקר את פרשת "המדינה" של אפלטון: לטענתו, המעבר בין ה"פוליס" למדינה, נעשה על ידי אפלטון כמעט בלי משים. שם, עמ' 398[73]

שם, עמ' 403[74]

שם, עמ' 409[75]

ביי משתמש בשם פסבדונים. יש טענות רבות לגבי זהותו – בודהיסט, מוסלמי, או מדיטטיבי. לא מצאתי ציון שנת הולדת[76]

Armitage John, Ontological Anarchy; The Temporary Autonomous Zone, and the Politics of Cyberculture: A Critique of Hakim Bey, , Angelaki: Journal of the Theoretical Humanities, Sep. 99, Vol. 4, Issue 2, P.115[77]

שם, שם[78]

שם, עמ' 117[79]

ביי חאכים, אזור אוטונומי ארעי, רסלינג, תל אביב, 2003, עמ' 24[80]

שם, עמ' 29[81]

פוקו נחשב סטרקטורליסט ובורדיאר נחשב פוסטֹֹסטרקטורליסט[82]

ביי, שם, עמ' 79[83]

חשוב יותר להסבר הרעיון, אולם אין בהבחנה להוסיף לעניין האנרכיסטיweb ה-.webלבין  net ביי יוצר הבחנה בין [84]

שם, עמ' 81[85]

טולסטוי לב, עבדות בת זמננו, בתוך: אי ציות ודמוקרטיה, עורך: יהודה ויינשטיין, המכון לדמוקרטיה ישראלית, ירושלים, 1988, עמ' 99[86]

שם, עמ' 101[87]

גנז חיים, ציות וסירוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996, עמ' 17[88]

שם, עמ' 19. למותר לציין כי חיים גנז ביטל את כל "הביסוסים" הללו והגן על חובת הציות לחוק, אולם, הוא לא נתן תשובה מלאה לגבי שאלת גבולות הציות. הסיבה שהוא עושה זאת היא, כי לשאלת גבולות הציות יש ערך לא רק מוסרי כי אם חברתי; היא מבליטה את מגבלות כוחה החברתי בחברות הסובלות מהעדר הסכמה ערכית, או חברות שיש בהן יותר ממוסר מדיני אחד – שם, עמ' 139[89]

ראה הערה 39[90]

טלמון יעקב, בעידן האלימות, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 38[91]

Meltzer Albert, Anarchism: Argument For and Against, http://www.spunk.org/library/writers/meltzer/sp001500.html [92]

סאראמגו ז'וז'ה, על העיוורון, הקיבוץ המאוחד, 2004[1]

בספריו, לא מציין סאראמגו שמות לאנשים ולמקומות[2]

איני משאירה סודות בקרב הקורא. המאמר אינה עוסקת בניתוח הספרותי של הספר אלא בחיפוש אחר רעיונות אנרכיסטיים[3]

"לוויתן" הוא שמו של הספר של הוגה האמנה החברתית תומס הובס. הובס טען בספר זה כי "אדם לאדם זאב". webster.edu/~corbetre/personal/reading/saramago-blindness.html [4]

הניתוח צמוד לספר של סאראמגו ז'וז'ה, על הפיקחון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006[5]

שם, עמ' 8[6]

שם, עמ' 26[7]

שם, עמ' 28[8]

שם, עמ' 29[9]

שם, עמ' 30[10]

שם, עמ' 37[11]

שם, עמ' 38[12]

שם, עמ' 42. ההדגש שלי (מ.ג.)[13]

שם, עמ' 43[14]

שם, עמ' 62[15]

שם, עמ' 63[16]

שם, עמ' 64[17]

שם, עמ' 68[18]

שם, עמ' 76[19]

שם, עמ' 77[20]

שם, שם[21]

שם, עמ' 82[22]

צרפתית: יום התהילה הגיע. השימוש בצרפתית מקבל משנה תוקף כי זו תהיה מהפכה ויש לזה קונוטציה למהפכה הצרפתית. שם עמ' 89[23]

סאראמגו, שם, עמ' 94[24]

שם, עמ' 99-96[25]

שם, עמ' 100[26]

שם, עמ' 106[27]

שם, עמ' 116[28]

שם, עמ' 132[29]

שם, עמ' 137[30]

שם, עמ' 145[31]

שם, עמ' 164[32]

שם, עמ' 168[33]

שם, עמ' 175. לפני ארבע שנים הייתה מגיפה אחרת – עיוורון[34]

שם, עמ' 176[35]

שם, עמ' 177[36]

שם, עמ' 189[37]

שם, עמ' 203[38]

שם, עמ' 213[39]

שם, עמ' 214[40]

שם, עמ' 224[41]

שם, עמ' 227[42]

שם, עמ' 230[43]

שם, עמ' 233[44]

שם, עמ' 237[45]

שם, עמ' 246[46]

שם, עמ' 248[47]

שם, עמ' 251[48]

שם, עמ' 253[49]

שם, עמ' 256[50]

שם, עמ' 275[51]

שם, עמ' 284[52]

שם, עמ' 286[53]

שם, עמ' 289[54]

שם, עמ' 290[55]

שם, שם[56]

שם, עמ' 295[57]

שם, עמ' 299[58]

שם, עמ' 309[59]

שם, עמ' 314[60]

שם, עמ' 320[61]

שם, עמ' 322[62]

שם, עמ' 327[63]

שם, עמ' 328[64]

שם, עמ' 329[65]

שם, עמ' 333[66]

info.gov.il/LAPAM/PublicAnnouncement/general/kneset_petek.htm [67]

mondediplo.com/2004/08/12/saramago [68]

סאראמגו כתב גם את הספר "המערה", שבו הוא כותב על היפוך משל המערה של אפלטון – חזרה אל המערה ואל המקורות הראשיתיים והטבעיים של האדם ללא השפעות המודרניזציה, בספר "כל השמות", הוא מתנגד, שוב, לבירוקרטיה שנתנה יד למחיקת השמות של האנשים מהזיכרון – הם כבר לא חשובים, בספר "האדם המשוכפל" מבקר סאראמגו את המודרניזציה שהשחיתה את כל אמות המוסר[69]

היחידי שיש לו שם ממשי – קונסטאנטה[70]

אמירתו של הובס כדי לתאר את המצב הטבעי[71]

אמירתו של רוסו כדי לתאר את המצב החברתי[72