לאונרדו דה וינצ'י: הסעודה האחרונה, האדם הוויטרובי ועוד

את הפוסט הזה אני כותבת כהקדמה לפוסטים לטיול במילאנו וונציה: קרנבל המסיכות. אני חושבת שכדאי לקרוא בו ראשית לפוסטים על הטיול כדי להבין את הלוך הרוח ואת הטיול שלי שעוקב קצת אחרי לאונרדו.

בחרתי לכתוב עליו בנפרד כי מגיע לגאון פוסט בנפרד. גם כי רציתי לכתוב קצת יותר בפירוט על ההתרגשות והמראות בעקבותיו.

במילאנו ביקרתי לראשונה לפני עשרים ושלוש שנים. ההתרשמות הראשונית שלי לא הייתה התלהבות יתרה, אולי כי ממש אהבתי את הצפון – קומו, מג'ורה, סמיריונה, ורונה וכמובן – ונציה, נופים שונים לגמרי מהנוף העירוני. אבל אני זוכרת שפסלו של לאונרדו הרשים אותי מאוד, בעיקר לאור העובדה שמהגלריה המתויירת ביותר בעולם, יוצאים אל כיכר לה סקאלה. הכיכר שנמצא בה את התיאטרון העתיק, ארמונות ופסל אחד בולט.

לאונרדו

לאונרדו חי והתגורר במילאנו בשתי תקופות: 1482-1499 ו 1506-1513. האקדמיה לאמניות בררה העלתה רעיון לפסל את פסלו של איש האשכולות שהשפיע על העיר בשנת 1860.

בסופו של דבר מי שפיסל את לאונרדו היה הפסל פייטרו מאני, והפסל עשוי שיש קררה. עבודת המונומנט נחנכה ב 1870. לאחר חנוכתו הוא זכה לביקורת שלילית רבה בשל בחירת המקום בו הוצב ובגלל שנחשב למורשת של הממשל האוסטרי.

ממולו, כאמור, התיאטרון הידוע בעולם – לה סקאלה, מימינו גלריה ויטוריו עמנואלה, מאחוריו פאלאצו מארינו – כיום בית העירייה, ומשמאלו – גלריה ד'איטליה.

פניו של לאונרדו פונות אל התיאטרון בהרכנה מועטה, הוא חובש כובע של מהנדס הידרואלי ומשלב את ידיו. בבסיס הפסל כמה מתלמידיו. הפסל זכה לכינוי Un Litro In Quattro – ליטר אחד ברביעייה, בשל העובדה שהוא מזכיר בקבוק יין וארבע כוסיות.

כדי לראות ולהכיר את לאונרדו, הגאונות שלו ואת העבודות שאני עומדת לראות ניסיתי להתחקות אחריהם דרך כמה ביוגרפיות שנכתבו עליו (בסוף יש רשימה). הן עזרו לי להבין ולהתרגש ממה שאני הולכת לראות. לכן גם חשבתי שכדאי שאפתח את הפוסט על מילאנו בכמה מילים עליו, כדי להבין את התקופה, התאורה, המחשבות של לאונרדו ולנסות ולראות את מילאנו דרך עיניו, עד כמה שאפשר (התמקדתי בעיקר במילאנו ולא בפירנצה או בביקורו בונציה). מכמה מילים יצא פוסט ארוך למדי.

לאונרדו נולד ב 1452 בכפר קטן לא רחוק מוינצ'י (דה Da משמעו מ – מקום ), כפר קטן בטוסקנה. הוא נולד מחוץ לנישואין (non legitimo) ולא ידוע הרבה על אימו, מלבד שמה, קתרינה. בגיל חמש הוא עבר לגור עם סבו וסבתו ודודו ששימש לו כאב.

בשל לידתו מחוץ לנישואין הוא לא נשלח ללימודים במסגרות חינוכיות ממוסדות, ואת השכלתו רכש בעצמו. הוא היה גאה בכך וכינה עצמו תלמיד הניסיון. חוסר בהשכלה פורמלית הקנה לו יכולת לחשיבה עצמאית, חופשית וביקורתית, מבלי להיות משועבד לדרך חשיבה מסורתית. בשנת 1490 הוא עתיד לכתוב את חיבורו על היותו אדם ללא ידע ספרותי ותלמיד הניסיון.

לאונרדו היה איטר יד ימינו ונהג לכתוב מימין לשמאל, בכיוון ההפוך של המילים, כדי לא ללכלך את הדף בדיו, וכתב את האותיות בכתב ראי. הוא גם נהג לרשום מימין לשמאל, כך שבקלות ניתן לזהות את הרישומים שלו ואף את ציורי השמן. הקווים נרשמים בכיוון ההפוך של מי שכותב ומצייר מימין לשמאל – מלמטה למעלה ומימין לכיוון שמאל.

פירנצה

בגיל 14 לאונרדו התקבל ללימודי הסטודיו של אנדראה דל ורוקיו בפירנצה, מרכז הרנסנס. שם התוודע בין היתר לכיפה של ברונלסקי, שהייתה המפתח ליצירתיות של פירנצה, והשפיעה על המחשבה האדריכלית העתידית של לאונרדו וכמובן – הפרספקטיבה המושלמת שפיתח ברונלסקי, הפרספקטיבה החזותית. אצל ורוקיו, לאונרדו למד כמה תרגילים שיהוו את סימן ההיכר לרישומים שלו: בדים נשפכים (להשגת נפח), קיארוסקורו (אור וצל) להשגת תלת מימדיות, וספומאטו להשגת טשטוש קווי מתאר וקצוות להשגת רכות ומראה "מעושן".

כאן, בפירנצה, לאונרדו עשה לעצמו שם של חובב מלבושים ססגוניים ומומחה לפנטזיות תיאטרליות. קיימת טענה שכמעט אף עבודה שלו לא נסתיימה עד הסוף, אולי כי תמיד ראה פגמים, אולי כי כל פעם למד משהו חדש שגרם לו לראות באור שונה את עבודותיו.

אט אט הופך לאונרדו לאמן בפני עצמו, ופותח סדנה משלו. בנוסף לציור ולרישום הוא רוכש ידע במתמטיקה, גיאומטריה, אופטיקה, הנדסה ואדריכלות.

מילאנו

ב 1482 לאונרדו עזב את פירנצה לטובת מילאנו, שם יבלה יותר זמן משיבלה בכל מקום אחר. כדי להתקבל לעבודה במילאנו הוא שלח מכתב ללודוביקו ספורצה וציין את כל תחומי הידע שלו. רשימת המומחיות שלו כללה אינסוף תחומי ידע, בראש ובראשונה הוא הדגיש את המומחיות שלו להנדסה צבאית. את הרישום והציור השאיר לסוף.

מספרים שהוא נכנס למילאנו מדרום, כנראה מפורטה רומאנה, עבר דרך הקתדרלה (הדואומו) אל קסטלו ספורצקו שנודע בעבר בשמו – קסטלו סן ג'וביו.

מבחוץ נראית המצודה כביצור קודר מוקף חומות לבנים אדומות כהות. דרך מגדל הכניסה הגבוה מאוד, שתוכנן בידי האדריאל פילרטה איש פירנצה,

אתה נכנס לחצר חיצונית רחבת ידיים – אין ספק שהגודל היה חשוב מאוד לבית ספורצה – ומשם לחצרות פנימיות מוקפות תעלות מצפון (צ'ארלס ניקול, עמ' 217).

במילאנו לאונרדו החל לכתוב יומנים, הם מפוזרים בכמה ספריות בעולם. חלק מהם שמורים בספריה האמברוזית (ראו בהמשך).

הוא מגיע לחצרו של לודוביקו ספורצה (האתר הראשון שאגיע אליו במילאנו), לא כמהנדס צבאי, אלא כמפיק תהלוכות ראווה. כאן גילה כישורים רבים גם כרושם גרוטסקות, הקריא שירה וספרות, חד חידות ואהב מאוד משחקי מילים. הוא עצמו, כל כך אהב בגדים ססגוניים שלבש לרוב כותונות ורודה מעל גרביונים סגולים.

כך גם אנשים תיארו את מילאנו: תוססת, חוגגת, צוהלת ושמחה. חגיגה אמברוזית, הם כינו אותה.

האדם הויטרובי

לאונרדו הגיש מועמדות לבניית הטיבוריו לקתדרלת מילאנו, אך הפסיד לברמנטה. זה היה השלב שלאונרדו היה שקוע בלימודים על גיאומטריה ופרספקטיבה ונחשף לכתביו של מרקוס ויטרוביוס פוליו, שהיה אדריכל. הספר שחיבר, אודות האדריכלות, נתן ביטוי לנקודת המרכזית ברנסנס: היחס בין המיקרוקוסמוס של האדם לבין המקרוקוסמוס של היקום. האדם מכיל בתוכו את כל השלמויות הכלליות של העולם כולו. הקדמונים כינו את האדם: עולם בזעיר אנפין, כי גופו אנלוגי לעולם.

ויטרוביוס תיאר את הפרופורציות של אותו "אדם נאה". התיאורים של ויטרוביוס עודדו את לאונרדו לערוך מדידות משל עצמו – כך יצר לאונרדו את האדם הויטרובי.

האדם הויטרובי של לאונרדו מגלם השתלבות של האמנות והמדע, ומתעמק בשאלה הנצחית – מי אנחנו ואיך אנחנו משתלבים ביקום. כך, הוא מהווה מרכז הכובד של הרנסנס – ערך ומהות האדם, העומד עירום בנקודה שבה נפגשים הארצי והקוסמי.

האדם הויטרובי נמצא בגלריית האקדמיה בונציה. ניסיתי, בפעמיים שביקרתי בגלריית האקדמיה בונציה, לבדוק אם ניתן לראות אותו, אבל הוא נמצא בחדר נעול, אינו מוצג כי חשיפה לאור עלולה לגרום לדהייתו.

הקורטה וקיה

במילאנו, עבד לאונרדו בחדר שהוקצה לו בקורטה וקיה. הקורטה וקיה, החצר הישנה, שימשה את הפלאצו של משפחת ויסקונטי. הארמון ניצב סמוך לדואומו, בצידה הדרומי של הפיאצה. במאה ה 18 הקורטה וקיו נהרסה כדי לפנות מקום לפלאצו המפואר. זה היה ביתו של לאונרדו במילאנו.

פלאצו מפואר אך עתיק ובו חצרות מוקפות אכסדרות עמודים ומסדרונות פרוצים לרוח. כאן היו הסדנאות דמויות ההאנגרים שלו .. כאן היה חדר העבודה שלו המלא מחברות וכתבי יד .. המעבדה שלו שבה ערך את הניסויים שלו (ניקולס, עמ' 288-89)

Palazzo Reale di Milano

הארמון המלכותי של מילאנו עומד על שרידיו של הקורטה וקיה.

לאונרדו היה אדם סקרן ללא לאות, בעל יכולת התבוננות חדה ועוצמתית ולא הפסיק ללמוד בעצמו מהניסיון, מהתבוננות, מלמידה מאחרים. אין תחום שהוא לא נגע בו: הזכרתי את המתמטיקה והגיאומטריה, האופטיקה והציור כמובן, אבל גם בחן בחינה מדוקדקת ציפורים את התעופה שלהן, פיזיקה, מהירות וכובד, מכניקה, דחף, תנועה, אנטומיה – הוא ניתח בעצמו גופות כדי לבחון את השרירים והתנועה, את החיבור בין תנועה לרגש, את היחס בין חלקי הפנים ואת הקשר לרגש (איך מגיע החיוך, למשל). בהמשך הוא התעניין גם באסטרונומיה וגיאולוגיה.

הוא היה גאון. גאון אוטודידקט. מספרים עליו גם שהיה יפה תואר ותמיר (באחת הביוגרפיות נטען שהוא הדמות וההשראה לפסלו של אנדראה דל ורוקיו, דויד).

קראתי באיזשהו מקום שבבית החולים Ca' Grande  הוא ביצע את הניתוחים המיסתוריים שלו, גם כיום יש שם בית חולים מודרני:

הערה: כשלאונרדו עזב את פירנצה מיכאלאנג'לו היה בן שבע. כששב אליה, מיכאלאנג'לו היה כבר בן 25 ופסל מפורסם. ניכר ביניהם מתח שהגיע לשיאו כשמיכאלאנג'לו פיסל את דויד ולאונרדו היה בוועדה היכן למקם אותו. זה האחרון המליץ להציב אותו במקום פחות בולט ואף הציע להצניע את מבושיו.

אבל לאונרדו שב אל מילאנו.

כנסיית סנטה מריה דלה גרציה והסעודה האחרונה

כנסיית סנטה מריה דלה גרציה ניצבת מאחורי הפורטה ורצ'לינה העתיקה ממערב למצודה. בשנת 1492 ברמנטה תכנן את הכיפה והטריבונה לכנסייה. שיפוץ חדר האוכל כנראה הסתיים ב 1495, אותה השנה שבה חרט דונאטו די מונטורפאנו על הקיר הדרומי את מועד ציור הפרסקו שלו, הצליבה. זהו כנראה הציור החתום היחידי של הצייר.

הסעודה האחרונה

בתחילת 1494 הפך לודוביקו ספורצה לדוכס הרשמי של מילאנו. הוא ביקש להקים מאוזליאום לעצמו ולבני משפחתו, ובחר בכנסייה קטנה ואלגנטית – סנטה מריה דלה גרציה (שבנה ברמנטה).  כדי לעטר הקיר הצפוני של חדר האוכל, הוא הזמין מלאונרדו ציור של הסעודה האחרונה, אחת הסצנות הפופולריות ביותר באמנות הדתית.

ללאונרדו לקח זמן לצייר, כרגיל. הוא סיים לצייר את יצירת המופת ב 1498.

"ההמתנה הייתה כדאית. התוצאה הייתה הציור הנרטיבי המפעים ביותר בהיסטוריה, עדות לברק כישרונו של לאונרדו. הקומפוזיציה הגאונית מגלה עד כמה היטיב האמן לשלוט בכללים המורכבים של הפרפספקטיבה הטבעית והמלאכותית, אך גם את יכולתו להתגמש ולכופף את הכללים בעת הצורך. יכולתו של לאונרדו להביע תנועה בציור ניכרת היטב במחוות הגוף והידיים של כל אחד מהשליחים, וכך גם יכולתו המוכרת לעשות כמצוות אלברטי ולבטא את תנודות הנפש – הרגשות – באמצעות תנועות הגוף. כפי שהשתמש בספומאטו לטשטוש הקווים החדים סביב עצמים, כך טשטש את חדות הפרספקטיבה ורגעי הזמן" (אייזקסון, שם, עמ' 230)

לאונרדו הצליח ללכוד לא רק את הרגע אלא גם את הדרמה, כמו כוריאוגרפיה במחזה. אנו רואים תמונה של שנים עשר השליחים, מחולקים לקבוצות של שלושה בכל קבוצה, וכולם בתנועה המביעה הלך רוח. כל אחת מהדמויות עם תנועה המיוחדת לה ומערכת רגשות ייחודית לה.

מלבד הדרמה יש עוד עניין שלוכד את עינו של הצופה: הפרספקטיבות. והן רבות. ברישום של לאונרדו לציור רואים את הפרספקטיבות הרבות המוליכות לנקודת מגוז אחת: אל מצחו של ישו. ישנן פרספקטיבות נוספות של הידיים, צלחות האוכל. כל הציור בנוי מאינספור פרספקטיבות מיושרות ומיישרות. כמו תעלול תיאטרלי.

מבקר האמנות בורקהארדט כינה את היצירה הזו: יצירת מופת חסרת מנוח.

לאונרדו השתמש בתערובת של שמן וטמפרה. זה איפשר לו לעבוד לאט יותר ולהוסיף שכבות, אבל הצבע החל להתקלף מהר מדי. בשנת 1652 הציור דהה והחל להתקלף. במהלך השנים נעשו לפחות שישה ניסיונות לשחזר את הציור, אך מצבו הוחמר. היו ניסיונות לצייר אותו מחדש, אך הוא נתקל במחאה ציבורית. הרסטורציה האחרונה החלה ב 1978 ונמשכה 22 שנה. האוצרת, פינין פברמבילה ברצ'ילון, וצוותה החלו בצילומי רנטגן ואולטרה סאונד כדי לגלות עד כמה שאפשר את המרכיבים של הציור. היא ציירה את הציור מחדש סנטימטר אחר סנטימטר תוך איתור הרישומים של לאונרדו המקדימים לציור, כדי להתקרב עד כמה שניתן למקור.

כל תמונה או צילום של הציור לא יכול לבטא את סערת הרגשות שחווים ברגע שעומדים מולו. הנה, כאן בילה לאונרדו בין ארבע לחמש שנים. אנשים רבים עצרו כאן כדי לצפות בו מצייר. היה לו צוות, הוא אכל רימונים מהגן שבחוץ, הוא חסה בצל הכנסייה, בגן הפורח.

הציור גבוה מעל, תחושה מוזרה שאור מאיר את הציור באור מיוחד, אבל אין חלון שמאיר את ישו, זה אחד מהתעלולים שלאונרדו יצר. איפה שלא אעמוד אני רואה את הפרספקטיבות המובחנות מאוד, כולן מגיעות אל הנקודה הזו, אל מצחו של ישו.

אפשר לעמוד מולו דקות ארוכות. ולדמוע מאושר, מהתרגשות, מהחוויה הטרנסצנדנטלית.

כדי להגיע למקום יש לחפש כנסיית סנטה מריה דלה גרציה או Cenacolo Vinciano.

• ממש ממש כדאי לרכוש כרטיסים מראש !

• לתשומת הלב: המקום סגור בימי שני, ב 1.1 וב 25.12. המקום מאפשר כניסה של עד 35 אנשים בכל 15 דקות, כדי לשמר את הציור. ישנה המלצה להגיע לפחות 30 דקות לפני הביקור.

חיפשתי כרטיס לראות את הציור חסר המנוח הזה. המקום בתפוסה מלאה לזמן ארוך מראש, והכרטיסים לא זולים (מ 150 עד 240 שח). יש אפשרות לרכוש כרטיס דרך האתר של המקום: Cenacolo Vinciano, או באתרים מתווכים. הצלחתי למצוא כרטיס ב 180 ש"ח כולל הדרכה של חמישים דקות. את רוב הידע רכשתי לפני, אבל רק בהדרכה הבנתי שהמקום הופגז במלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית ורובו נהרס. שני הקירות היחידים שנותרו עומדים הם שני הפרסקאות של לאונרדו ומונטופראנו, בזכות שקי חול שהגנו על הקירות.

עוד אתרים בעקבות לאונרדו דה וינצ'י

Pinacoteca di Brera

הגלריה לאמנות בררה מכילה כמה יצירות של ליאונרדו דה וינצ'י, כולל "מדונה וילד עם כרוב" המפורסם שלו (Madonna dei fusi). על הגלריה ראו הרחבה בפוסט על מילאנו.

Atlantic Codex Exhibition (Biblioteca Ambrosiana)

שם נשמר הקודקס האטלנטי, אוסף של רישומים וכתבים מדעיים של לאונרדו. בספרייה נמצאות גם יצירות נוספות של האמן.

עוד התרגשות נרשמה כשהגעתי לספריה הזו, שבה מוצגים ציורים נפלאים (לא רק של לאונרדו, ועל כך בפוסט על מילאנו), אך גם כתבי היד של לאונרדו.

תצוגה של הקודקס

את תצוגת הויטרינה עבור הקודקס האטלנטי של לאונרדו, עיצב האמן Alfredo Ravasco, צורף ופסל איטלקי (1873-1958). היא עשויה: עץ, פלדה, ברונזה מוזהבת, קריסטלע ולאפיס לזולי.

כמה מילים על השעון, The Chiaravalle

כאמור, לאונרדו רשם דגמים רבים עם הסברים מפורטים. ברובם נעשה שימוש כדי לנסות ליצור אותם. בפירנצה, למשל, במוזיאון של לאונרדו דה וינצ'י, יש דגמים רבים: של תותח, של חליפת צוללנים, מטוס ועוד רבים. כאן, במוזיאון האמברוזי יש דגם של שעון של דולצ'ה וגבאנה, שיצרו מרעיון של לאונרדו. שמו של השעון The Chiaravalle.

כך כתבו כתבו דומניקו דולצ'ה וסטפנו גבאנה, מייסד מותגי השעון של החברה

Making the Chiaravalle clock was a real challenge and an even greater privilege for our team of experts and us, because it meant approaching Leonardo and his unparalleled genius with great respect, giving shape and material to his intuitions, allowing our creativity to emanate (מקור)

השעון נקרא על שם המנזר במילאנו ששעון המגדל שלו הופיע בציורים של לאונרדו

פסל הסוס

עבודה שלא הספקתי לראות במילאנו.

לכבודו של לודוביקו ספורצה תכנן לאונרדו פסל ענק של סוס מפואר. הוא הכין רישומים רבים ועבד עליו שנים. בסופו של דבר הוא הכין פסל חימר כהכנה לפסל ברונזה שיועד לו כ 80 טון. הפסל הועבר לכרם שבבעלותו של לאונרדו, אבל פלישת צבא צרפת גדע את החלום. בשנת 1499 צבא צרפת הרס את פסל החימר ולאונרדו לא חידש את בנייתו.

כ 480 שנה חלפו עד שצ'רלס דנט, טייס וחובב פיסול החליט לבנות מחדש את הפסל. הוא השקיע 17 שנה לבנייתו מחדש, אולם לא השלים אותו. דנט נפטר ב 1994 ונינה אקמו, פסל אמריקאית ממוצא יפני, החלה לעבוד על המודל הסופי. בשנת 1999, 500 שנה לפלישת צבא צרפת ולהרס יציקת החימר, נחנך הפסל במילאנו. הוא מוצב בכניסה להיפודרום של מילנו, זירת מירוצי הסוסים הסמוכה לאצטדיון סן סירו.

באחד מספרי הביוגרפיה מסופרת אנקדוטה: כשלאונרדו שב לפירנצה, הוא פגש את מיכאלאנג'לו שכבר היה פסל ידוע ובעל שם. הם נפגשו באיזשהו מקום, ומיכאלאנג'לו לעג ללאונרדו שלא הצליח להשלים את פסל הסוס.

San Maurizio al Monastero Maggiore

כנסיית סן מאוריציו אל מונאסטרו מאג'ורה, שם מאמינים כי לאונרדו עבד על ציורי קיר לצד אדונו, אנדריאה דל ורוקיו.

שלושת הספרים שקראתי על לאונרדו דה וינצ'י:

וולטר אייזקסון, לאונרדו דה וינצ'י, הוצאת מודן, 2019. תרגום: ברוריה בן-ברוך

צ'רלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח, עם עובד, 2004. תרגום: כרמית גיא

ג'ורג'ו וזארי, חיי הציירם, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר, מוסד ביאליק, 1550, 1985. תרגום: מרים שוסטרמן פדובאנו