הילד מנאפולי הוא ספרה השלישי של ויולה ארדונה, 1974, ילידת נאפולי. שמו במקור Il Treno Dei Bambini, כלומר, רכבת הילדים. אעמוד על משמעות השם בהמשך. בימים אלו הספר מעובד לסרט.
הרומן כתוב מנקודת מבטו של ילד בן 7 (ובהמשך מבוגר יותר), בדיוק בקצב הנכון, ועוסק בבחירות שנעשו בזמנים קשים והשלכותיהן.
רומן היסטורי
לכאורה זהו סיפור יפה וסטנטימנטלי, ואולי פשוט מאוד. הוא מתרחש באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועוקב אחר התבגרותו של אמריגו ספרנצה, ילד בן שבע שנמצא בצומת דרכים, תרתי משמע. אבל אולי זהו גם סיפור מורכב, של מסע, של בחירה, של התבגרות ופרק בהיסטוריה של איטליה, פרק לא מוכר.
נאפולי 1946
אמריגו חי עם אימו אנטונייטה בנאפולי בדירה קטנה מאוד ומצומצמת. אנטונייטה רוצה שבנה ילך לבית הספר או ילמד מקצוע – כל דבר שיכול לעזור להם במצב הכלכלי. בינתיים, הם שניהם מסתדרים פחות או יותר בעבודות מזדמנות כמו תפירה או איסוף סמרטוטים.
אמריגו לא יודע מי אביו, הוא רק יודע שהוא נסע לאמריקה; הוא יודע שהיה לו אח, אבל הוא-עצמו הגיע באיחור, ולכן לא הספיק להכיר אותו. ואילו אימו, אנטונייטה, היא אישה שלא מראה כלפי חוץ חיבה יתרה, וקצת קשוחה עם בנה. אולי בגלל שהיא מודאגת יתר על המידה להשיג אוכל, בגדים ונעליים.
לאמריגו חברים רבים בשכונה, ויש לו חוויות נפלאות. יחד איתו הקורא לומד את נאפולי, את סמטאותיה והאתרים העיקריים בה (פיאצה פלבושיטו, תאטרון סן קרלו, רחוב מדינה, רחוב רטיפיליו רחוב רומא שנקרא כיום רחוב טולדו), ריחותיה, מאכליה (תהליך הכנת הפסטה, ספולייטלה, צ'יקולי וריקוטה, פסטה ג'נובזה, פרגמז'ן, מורטדלה, גורגונזולה ופרובולונה), האגדות שלה (למשל על המכשפה בפנה) והאנשים העניים החיים בה.
אמריגו והקורא, גם מתוודעים לשינויים באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה: איטליה מתנערת מהפאשיזם ומאפשרת לקומוניזם לחדור אליה. למרות שמוסוליני והפאשיסטים הובסו, המלחמה הרסה את איטליה, בעיקר את הדרום.
המסע אל הצפון
אבל יום אחד, אמריגו לומד שרכבת תרחיק אותו מרחובות העיר זרועי ההריסות כדי לבלות את החורף עם משפחה בצפון. שם הוא יהיה בטוח ויהיה לו בגדים חמים ואוכל לאכול.
כך קורה, שיום אחד אנטונייטה מעירה את אמריגו והם הולכים יחד (היא מקדימה והוא משתרך מאחור) אל בניין אפור-אדום שמוכר להם. יחד איתם, אמריגו מגלה, הולכים עוד הורים רבים וילדיהם, שלא ממש רוצים ללכת. ביניהם גם חבריו.
מכאן שולחים את הילדים בשם האחווה ומתוך תוכנית צדקה המנוהלת על ידי הקומוניסטיים, אל משפחות מארחות עשירות בצפון איטליה למען חינוך טוב יותר, ומבטיחים שיחזרו בריאים ושמנים יותר. הכל בשם האחווה.
יחד עם עוד אלפי ילדים מהדרום, אמריגו יחצה את איטליה אל הצפון ואל חיים חדשים. דרך עיניו הסקרניות והתמימות אנו עדים לאומה שקמה מאפר המלחמה. כשהילדים נוסעים ברכבת הם עדים לשרידים של מלחמה – טנקים הפוכים, תאי טייס מעוכים, בניינים חצי הרוסים, חתיכות של דברים שבורים בכל מקום
הבחירה של אמריגו
אמריגו וחבריו יחצו את כל חצי האי אל חיים חדשים. דרך עיניו הסקרניות, התמימות, אנו רואים אומה שנולדת מחדש. כאן, במודנה, אמריגו מתוודע אל משפחה חדשה חמה ומחבקת, ולומד דברים שרק חלם עליהם בדרום.
לאחר שנתיים הגיע הזמן לעזוב ואמריגו חוזר אל אימו ואל נאפולי ומגלה שהדברים לא השתנו בדרום. הוא צריך להגיע להחלטה קשה, החלטה קרה ומחושבת מה הוא רוצה והולך לעשות עם חייו.
אשאיר לקוראים להסתקרן ולגלות מהי בחירתו של אמריגו.
נאפולי 1994
אחרי שאמריגו בוחר את בחירתו הרומן הילד מנאפולי קופץ אל העתיד, אל אמריגו הבוגר יותר. לא ארחיב בחלק זה של הרשימה, כיוון שכל מילה תהווה ספויילר, ותחשוף את הרומן ההיסטורי והמקסים הזה. באופן אישי, לא מאוד התחברתי לאמריגו הבוגר יותר, מבחינתי הוא הפך למעין אנטי-גיבור, אבל בסופו ויולה ארדונה הגישה לי תקווה.
אמריגו אומר משפט שמאוד מרכז את מה שמרגישים כלפי המקום שאנחנו אוהבים, לא משנה היכן הוא בעולם, שמרכז את הזיכרונות, ההיסטוריה והחום האנושי:
בעיר שלנו יש לכל אחד כינוי שמלווה אותו כל חייו ואפילו לאחר מותו, במודעת האבל, אחרת אנשים לא יזהו אותו
עמ' 225
מסע, רומן חניכה, רומן התבגרות
המסע של אמריגו, הילד מנאפולי, הוא מסע מרגש של התבגרות, זיכרון, של קשרים חדשים וישנים, של אמנות, חקירה עצמית ובחינה מהי משמעותה של משפחה ויחסים בין הורים לילדים.
המסע מתחיל בנאפולי של 1946 וממשיך בנאפולי של 1994, כמו המבנה של הרומן. המבנה הזה מחייב את אמריגו לבחור בין שני עולמות מנוגדים: בין דרום איטליה עם האקלים הים תיכוני, המשפחה, העוני, האוכל האופייני, השוק, האנשים, הזיכרונות אל העבר; לבין צפון איטליה עם החורפים הקרים, הערים העשירות, משפחה חדשה, זיכרונות חדשים, אוכל חדש.
אמריגו הצעיר צריך להגיע להחלטה מאוד מחושבת, החלטה שבסופה ההבנה שלפעמים צריך לוותר כדי למצוא את ייעודנו, גם על האהבה החשובה בעולם.
(המסע של אמריגו, הגברי, עמוד בניגוד גמור למסע הנשי, שכתבתי עליו כבר במקומות אחרים (בעיקר כאן). המסע הנשי הוא מסע מעגלי: מסע שיוצא מנקודה אחת ממשיך אל נקודה אחרת – לומד אותה, את השפה, את התרבות על כל מרכיביה – וחוזר אל הנקודה הראשונה. אבל החזרה היא שונה: מכילה, היברידית, דיאלוגית. המסע הגברי הוא מסע שונה, כמו מסע אודיסאי או נפוליאוני – באתי, ראיתי, כבשתי).
הילד מנאפולי, רכבת הילדים
הילד מנאפולי הוא רומן סימפטי, מעוצב היטב, מלא במראות ראויים לחופשה וחוויות אותנטיות מאיטליה שמאזנת בין מסורת עממית לבין מודרניות. נדמה שלנו, הקוראים, איכפת מהילדים וקורותיהם, ובעיקר מהחלטתו ובחירתו של אמריגו.
רכבת הילדים, רכבת האושר
כותרת הרומן הילד מנאפולי שונתה בעברית. במקור, כאמור, שמו רכבת הילדים. שמו בעברית מרמז על ההתרכזות באמריגו ספרנצה, הילד שמספר בגוף ראשון את העלילה. אבל שמו המקורי, רכבת הילדים, מספר משהו קצת שונה – לא רק את סיפורו של אמריגו, אלא את סיפורם של ילדים רבים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
הרכבות האלו כונו רכבות האושר והן היו יוזמה סולידרית שקודמה על ידי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI) בתקופה שלאחר המלחמה. היוזמה נולדה הודות לאינטואיציה של קבוצת נשים מאיגוד הנשים באיטליה. בין השנים 1945 ו-1947, למעלה מ-70,000 ילדים איטלקים, בתחילה ממילאנו ומטורינו ולאחר מכן מדרום איטליה, התארחו אצל משפחות ממרכז וצפון איטליה, שקיבלו מזון, טיפול ומחסה. לאחר כשנתיים חזרו הילדים למשפחותיהם, ולעתים קרובות שמרו על קשר עם המשפחות שאירחו אותם; במקרים מסוימים, הילדים נשארו עם משפחותיהם החדשות.
ב-1943, עם התקדמות בעלות הברית באיטליה, ספגו הערים הגדולות בדרום הרס עצום שנגרם מהפצצות אנגלו-אמריקאיות ולחימה קרקעית. משפחות בדרום איטליה, שהיו בתנאים כלכליים קשים עוד לפני המלחמה, מצאו את עצמן עניות עוד יותר. ב-1945, לאחר סיום המלחמה, הייתה איטליה מדינה חרבה, שנאלצה להתמודד עם שחזור החומרי והאנושי של המרקם החברתי שלה. כדי להתמודד עם מצב החירום, הוקמו כמעט בכל הערים הגדולות ועדות לפתרון בעיות כמו חלוקת מזון, פינוי הריסות והגנה על ילדים. מצבם של הילדים והצעירים בתקופה שלאחר המלחמה היה דרמטי במיוחד, לאור המחסור בצרכים הבסיסיים וההרס שגרמה המלחמה.
רכבת האושר הראשונה יצאה ממילאנו ב-16 בדצמבר 1945 לכיוון Reggio Emilia עם כ-1,700 ילדים.
