יש סופרים שאני מחכה לכתיבה שלהם, מתפללת שהכתיבה שלהם לא תיגמר. לעיתים אותם סופרים כותבים על אותם נושאים, אני יודעת מה אני הולכת לקרוא, לא יודעת איך. יותר מזה, אני מתפללת שהספרים שלהם לא ייגמרו לעולם.
אחד מהם הוא הרוקי מורקמי.
ולמרות הנושאים שחוזרים על עצמם בכתיבתו, הרוקי מורקמי הוא סופר מיוחד.
נתחיל מהסוף
בסוף הרומן, מורקמי חורג ממנהגו וכותב הערה: הרומן העיר וחומותיה הלא ודאיות הוא הרחבה של סיפור קצר שנכתב ב 1980 – ארץ הפלאות הקשה וסוף העולם. הוא חשב שזה סיפור בוסרי והתכוון לחזור אליו מאוחר יותר ולשפר אותו. הוא חזר אליו ב 1985, אך לא הצליח להגיע לכדי בשלות. כשהתפרצה מגפת הקורונה בתחילת 2020 הוא לקח אותו ועיבד אותו מחדש לרומן שלפנינו (בהארד קאבר 447 עמודים, וקצת פחות בכ 200 עמודים מהמקור היפני). הרומן הושלם בסוף 2022 והתפרסם ב 2023.
הוצאת הספרים היפנית של מורקמי הוסיפה טיזר
Must go to the city. No matter what happens. A locked up 'story' starts to move quietly as if 'old dreams' are woken up and unraveled in a secluded archive
אינטרטקסטואליות (1) לקורפוס הכתיבה של מורקמי
כאמור, גם בספרו העיר וחומותיה הבלתי וודאיות (נכון לכתיבת שורות אלו טרם תורגם לעברית), מורקמי חוזר אל הנושאים האהובים עליו: נערים אאוטסיידרים, חתולים, מודע ותת מודע, העולם הריאלי מול העולם הסוריאליסטי, זיכרון, חלום, דמויות ללא שמות, עליית גג, מנהרה, האני והאחר, זמן, מרחב, עולם ממשי ועולם מדומיין, מוסיקה (ג'אז בעיקר) ומטאפיזיקה – והגבולות המטשטשים ביניהם.
גם כאן – כלום זה לא סתם ושומדבר לא נתון למקרה.
אפשר לומר
Welcome to Murakami's Adventures in Wonderland
העיר וחומותיה הבלתי וודאיות The City and Its Uncertain Walls
הרומן מתחיל בסיפורם של נער ונערה חסרי שם המאוהבים אחד בשנייה. הם מכירים בתחרות כתיבה, בה שניהם זוכים בזכות מאמרים שהם כותבים.
יום אחד הנערה מספרת לנער על עיר מיסתורית מוקפת חומה גבוהה. הצורה של העיר היא כמו צורה של כליה של אדם (מוסר כליות?), לא עיר גדולה במיוחד אבל גם לא ממש קטנה, מוקפת נהר ושלושה גשרי אבן. יש בה ספריה ומגדל שעון ללא מחוגים, בית יציקה נטוש ובית משותף.
A place where the words people used only had their literal meaning (p. 28)
הצל שלי ואני
בעיר הזו,
People lack shadows. Once you get rid of your shadow, you really understand, for the first time, that shadows have their own weight. (p. 35)
זאת ועוד
Shadow, you know, are useless
כשצל נפרד מהגוף זה כמו צמח ללא שורש, הוא לא יחיה לאורך זמן. וכשהצל מת מחשבות אפלות מתות איתו, משאיר אחריו שקט ודממה.
ברגע שהצל נפרד מהגוף הוא חי באיזור לימינאלי, שהגוף יכול לפגוש אותו
The place where the shadow lived was between the town and the world outside. I couldn't go to the world outside, and the shadow couldn't enter the town (p. 69)
המצב הלימינאלי הזו, המצב שמאפיין את ספריו של מורקמי בכלל, ואת הנושאים שלו בפרט, הוא מצב שהמספר יגלה על עצמו בהמשך – הוא לא ידע לאן הוא שייך עוד: לעולם הריאלי או המדומיין.
Which world should I belong to? I couldn't decide (p. 104)
כדי לצאת בחזרה מהעיר הזו, האדם חייב לחבור מחדש אל הצל שלו, ואם הצל ימות – אין לו דרך חזרה.
בעיר הזו, הנערה מספרת, שוכן האני האמיתי שלה – כאן, מה שהוא רואה זה רק את הצל שלה – ואם הנער היה מצליח להגיע אל העיר, אולי היא לא תזהה אותו אבל הוא ימצא את מקומו. הוא יוכל להיות קורא חלומות (Dreams Reader) – לקרוא כל לילה חלומות ישנים.
Your duties at the library included protecting the old dreams lined up there and managing them. You chose the dreams that should be read and noted them down in the ledger after reading (p. 25)
כשהנער שואל את הנערה כיצד יוכל להגיע לעיר, היא ענתה לו
You Just need to wish your way in. But truly wishing for something, from the heart (p. 5)
אבל יש בעיה אחת – מי שנכנס אל העיר לא יכול לצאת ממנה.
הנער לא בטוח שהוא מאמין לה. אבל יום אחד הנערה נעלמת, והיעדרה רודף אותו לשארית חייו.
כך מתחיל החיפוש אחר האהבה האבודה הזו, שלוקח את הגבר לגיל העמידה ולמסע בין עולם מציאותי לבין עולם אחר. לעיר שחדי קרן נודדים בה, ששומר הסף מחליט מי יוכל להיכנס אליה ומי לאו, עיר שבה הצללים מתנתקים מהעצמי שלהם, לעיר שאין בה זמן וגיל.
הנער, שכבר הפך לאיש, מקשיב לחלומות ולתחושות שלו ועוזב את חייו בטוקיו לעיירה הררית קטנה. בעיירה הוא הופך לספרן הראשי, רק כדי ללמוד שנסיבות מיסתוריות אופפות את מי שהיה בתפקיד לפניו. ככל שהזמן עובר האיש מבין שהעולם שבו הוא חי הוא כמו מסננת בין שני עולמות. ואז הוא פוגש נער מוזר שעוזר לו להבין מה היה חסר לו כל הזמן.
If you don't believe what it says, and aren't afraid, the walls doesn't exist (p.119)
סיכום (לפני ניתוחי אינטרטקסטואליות)
האם חזרה שלישית ועיבוד מחדש מתכנסים לכדי שלמות ולספר שאכן מצליח?
כן! זהו בהחלט רומן מתגמל לכל חובבי מורקמי, וגם לאלו שלא. אני נמנעת מלהמשיך לכתוב על תוכן הרומן כדי להימנע מספויילרים. הספר כתוב נפלא, מאוד מהודק, שלם, מלא במחשבות ודיונים פילוסופיים מרתקים ומעוררי מחשבה. זהו רומן חקרני, ידעני ומלא בהרפתקאות המיוחדות של מורקמי.
העיר וחומתיה הבלתי וודאיות הוא סיפור אהבה טינאייג'רי, אהבה שמחזיקה עד הסוף, סיפור מסע, רומן התבגרות או חניכה, סיפור אהבה לספרים ולספריות, סיפור-משל לזמנים של פוסט-מגפה. זהו סיפור על עיר המוכרת לקוראיו של הרוקי מורקמי, ובכל זאת, מרתק ומענג.
אינטרטקסטואליות (2) לעולם הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוסיקה והספרות
כאמור, העיר וחומתיה הבלתי וודאיות, מציג דיונים פסיכולוגיים רבים. הדיונים על הכרה, תודעה, עולם מדומיין, חלומות, וחיים שלאחר המוות מרתקים. העיר המוקפת חומה היא אלגוריה ומשל לעצמי, לחומות הסובבות אותו והרצון והיכולת לפרוץ אותן.
לדידו של המספר, כמו שהמוח האנושי מחולק לימין ושמאל, כך גם נהר מחלק את העיר – צפון ודרום. במרכז רחבה שבה מתנשא מגדל שעון ללא מחוגים, כמו סמל.
I think the wall surrounding the town is the consciousness that creates you as a person. Which is why the wall can freely change shape apart from any personal intentions. A person’s consciousness is the same as a glacier, with only a fraction of it showing above the water. Most of it hidden, unseen, sunk in a dark place
לנושא העצמי והעצמי האחר יש יריעה רחבה מאוד של מחקר שאין לה מקום כאן, אבל יש לה הקשרים נרחבים לעצמי ולעצמי האחר ולהקשרים הבינאישיים לכתיבה של מורקמי (מי שרוצה להרחיב: מלאני קליין, דונלד ויניקוט, קוהוט, פרויד ואפילו נושא האני-לז של מרטין בובר).
Believe in the existence of your other self (p.444)
And believe from the bottom of your heart that your other self will catch you in the world outside as you fall
ג'אז
מורקמי ידוע כחובב ג'אז. יש לו ערוץ בספוטיפיי והוא אף שוזר בספריו מוסיקת ג'אז. גם בספר העיר וחומותיה הבלתי וודאיות, הקורא יגלה פלייליסט נחמד: Cole Porter – Just One of Those Things, Star Eyes (from the movie I Dood It, written by Gene de Paul and Don Raye), Errol Garner – April in Paris, Alexander Borodin
וגם מוסיקה קלאסית: ויואלדי, והחמישייה הרוסית
ספרות
מורקמי כותב את העיר וחומתיה הבלתי וודאיות גם כאודה לעולם הספרים והספריות. המספר רוצה להיות קורא חלומות ולהגיע לספריה שאין בה ספרים, רק חלומות ישנים של אנשים אחרים. התפקיד "תפור" עליו, כפי שהנערה אומרת לו. במציאות, המספר קשור לעולם הספרים, ומאוחר יותר הוא פורש אל עיירה שבה הוא הופך להיות הספרן הראשי.
מורקמי גם מחווה לסופרים אחרים: ארנסט המינגווי, גבריאל גרסיה מרקס – שספריו עוסקים בריאליזם קסום (אולי כמו ספריו של מורקמי-עצמו). הוא מתעכב בעיעל ספרו של גרסיה אהבה בימי כולרה, ומזכיר לנו שגם בימי מגפה אפשר למצוא אהבה חזקה.
מורקמי מזכיר גם את מרסל פרוסט, שעיקר עבודתו המוכרת היא בעקבות הזמן האבוד. ביצירה בעלת שבעת הכרכים (פרוסט הלך לעולמו לפני שהשלים את היצירה), הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מעובד ומתפרש. כאמור, זיכרון הוא אחד מהגיבורים הראשיים של הרומן העיר וחומותיה הבלתי וודאיות.
מעל הכל, אי אפשר שלא להזכיר את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, סיפור הנוער של לואיס קרול שבו אליס נופלת למחילת הארנב ויוצאת להרפתקאות שבהם הזמן והמרחב מאבדים את משמעותם.
עניין הצל הזכיר לי סיפור קצר אחר הצל (או: המעשה המופלא בפטר שלמיאל) : לאחר הפלגה מתישה פוגש פטר שלומיאל בסוחר עשיר ובמסיבה בגינתו הוא נתקל באיש אפור משונה, המשכנע אותו למכור לו את צִלו בתמורה לשק מטבעות זהב. במהרה מגלה פטר שלומיאל כי עסקה זו שעשה מביאה להרחקתו מחברת בני האדם. ברגע שהם מבחינים כי אין לו צל, הם נחרדים, מתרחקים וממנו ולועגים לו. משום כך הוא מרחיק נדוד עד מעבר להרים לעיר מרחצאות, ובעזרת משרתו הוא מצליח לארגן את מלבושו כך שלא יבחינו בהיעדר הצל שלו.
כמה רפרנסים פילוסופיים
משל המערה
העיר המדומיינת שיצר מורקמי – העיר שמי שנכנס אליה לא יוצא, העיר שהזמן, הרגשות והסקרנות מתבטלים בה כיוון שהם מעוררים ספק. ספק מערער את הביטחון של התושבים, וערעור הביטחון יגרום להם לצאת מהעיר ולראות את העולם – העיר הזו מזכירה לי את משל המערה של אפלטון.
מטרתו של משל המערה היא להסביר שמה שאנו רואים וקולטים על ידי החושים שלנו הוא רק העתק של הדברים האמיתיים – האידאות. בנוסף, במשל המערה מי שאין לו חוכמה, מי שאין לו תודעה נשאר בתוך המערה. מי שמעז, משתחרר מכבליו ויוצא החוצה נחשב אאוטסיידר מבחינת אלו שנמצאים בה.
משל השעווה
עוד אחד מהדיונים הפילוסופיים קורה כאשר אחת הדמויות מדליקה נר, והיא והמספר דנים על על התודעה, המוח ועל החיים שלאחר המוות. הדיון המרתק הזה הזכיר לי את משל הנר (השעווה) של דקארט. כשמדליקים נר שעווה הוא נמס, מאבד את מרקמו, צורתו ואולי את צבעו. מכאן, הסיק דקארט, שהחומר נשאר אותו החומר, אבל משתנה – הוא מתפשט. לעומת זאת, מהות הנפש אינה חומרית ולכן אינה משתנה. מכאן באה הדואליות של דקארט: הדואליות שבין גוף ונפש. למרות שיש ביניהן ניגוד של תכונות החומר והרוח – הם משפיעים אחד על השני.
מכאן למעשה בא הביטוי – אני חושב משמע אני קיים (Cogito Ergo Sum).
נהניתי מאוד מהקריאה המיוחדת בספרו החדש של מורקמי, העיר וחומותיה הבלתי וודאיות. כמו בכל ספריו, הקורא צולל עם המספר ומחברו אל עולם עשיר, עולם שבו גבולות והגדרות מדוייקות מטשטשים.
לביקורת על ספריו האחרים של הרוקמי מורקמי: הרג הקומנדטורה, צוזוקו טזאקי חסר הצבע
